הבלוג של אורי הייטנר

שלום לך, כבוד השר!

בבחירות האחרונות לכנסת, בחרתי ברשימת "הבית היהודי" בראשותך. לא הייתה זו, בעבורי, בחירה טבעית. איני שייך לציבור הדתי. על פי ההגדרות הסוציולוגיות המקובלות (גם אם לא מקובלות עליי) אני מוגדר "חילוני". מעולם לא נתתי קודם את קולי למפלגה דתית.

הפעם נהגתי אחרת, כיוון שחשתי שהמפלגה שאתה עומד בראשה נושאת בשורה לאומית וחברתית אחרת, שאין כמותה במפלגה אחרת, וחשתי שהיא מייצגת את עמדותיי טוב יותר מכל רשימה. הצבעתי בעד "הבית היהודי" כדי לתת לה מנדט לפעול לחיזוק צביונה היהודי של המדינה ושל החברה הישראלית, בדרכי נועם, ללא כפיה וחקיקה. בחרתי בה, כיוון שהיא ביטאה, בעיניי, את פניה היפות של היהדות – יהדות שדרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום, להבדיל מן הקנאות והקיצוניות המאיימות. מאחר וסוגיית זהותה היהודית והציונית של המדינה היא נושא הבוער בנפשי, הסוגיה הזו היא שקבעה את מושא הצבעתי.

לא הסתפקתי באקט הטלת הפתק בדל"ת אמות הקלפי. נתתי ביטוי לבחירתי בשורה של מאמרים מעל במות שונות. מטה הבחירות של "הבית היהודי" ראה בדבריי עניין להתהדר בו, ונתתי לו את ברכתי להפיץ ולפרסם אותם בפרסומיו.

לא ציפיתי שאראה עין בעין עמכם כל צעד, פעולה ואמירה של הסיעה ונבחריה בכנסת ובממשלה, והרי אני שבע אכזבות ממפלגות חילוניות בהן תמכתי. אבל האמנתי שהשימוש בקולי יהיה הגון וראוי, ובדרך כלל – לרוחי.

בהצבעתך בממשלה בעד הצעת ליצמן בנושא בניית חדר המיון בבית החולים "ברזילי", חשתי בגידה בקול שנתתי לך. תחושתי, נוכח הצבעתך, הייתה של יריקה בפניי.

תחושתי הקשה דווקא מהצבעתך, יותר מאשר מהצבעת השרים האחרים, מן הליכוד ו"ישראל בעליה", אינה נובעת רק מכך שאני שלחתי אותך, אלא בעיקר מכך שבחרתי בך כדי שתעמוד איתן מול מה שמייצג ליצמן.

בחרתי בך כשליח להעמקת זהותה היהודית של המדינה. איני חושב שהזהות היהודית היא עניינם של חובשי הכיפה בלבד, והרי אני עצמי איני שייך "לחובשים". אך אני מודה שבעניין זה ציפיותיי מליברמן ומשרי הליכוד אינן גבוהות, לצערי. לכן, כאשר עומדת בפני השרים הכרעה בין דמותה של מדינת ישראל כמדינה יהודית, לבין דמותה כמדינה פגאנית – אתה מי שאמור לעמוד בפרץ, ולא לתת למגמות הפגאניות להשתלט. ממך הייתי מצפה לעמוד בראש המתנגדים לדרכו של ליצמן.

פרשת השבוע, פרשת "צו", עוסקת בעבודת הקרבנות. הרמב"ם מסביר, בספרו "מורה נבוכים", שהטעם לכך שדווקא הבקר והצאן נבחרו לשמש כקרבנות בעבודה ה' הוא שארצות הגויים, כמו המצרים והכשדים, שבתוכן ישבו ישראל, סגדו לבעלי חיים אלה. כדי להוציא מלבם של ישראל כזב זה, ציוותה התורה לשחוט דווקא את המינים האלה.

אם ללכת על פי דרכו של הרמב"ם, תכלית היהדות היא מאבק בעבודה הזרה, ובעיקר מאבק לעקירת העבודה הזרה מלבות ישראל. כל עידן והעבודה הזרה שלו.

השבוע נתקלנו בגילוי מכוער ונפסד של עבודה זרה בתוכנו – פולחן של עצמות עבשות, החשובות יותר מחיי אדם, בריאותו וביטחונו. כאשר פרץ פרימיטיבי כזה של פגאניות נעשה בשם היהדות, שומה על היהדות האמיתית להשיב מלחמה שערה.

רק אנשים שתורתם חפה מדרך ארץ, מסוגלים להעדיף עצמות מפוררות בנות אלפי שנים, אנונימיות, על צרכים אמתיים ועל ערכים אמיתיים – אם אלה חפירות ארכיאולוגיות (כמו חפירות הכותל בשנות ה-80 והיום - בציפורי) או תשתיות לאומיות ככביש 6. במקרה של בית החולים באשקלון הפגאניות הגיעה לשיאה, כאשר הליצמניזם דחה פיקוח נפש למען ערימת עצמות.

ביהדות, פיקוח נפש דוחה שבת, דוחה יום כיפור, דוחה כשרות, דוחה כמעט כל מצווה. בפגאניזם, פולחן העצמות דוחה פיקוח נפש. כי מה ערכם של חיי אדם, של בריאותם של אנשים, של ביטחונם, מול ה"ערך" הפגאני של לא להזיז איזו עצם ממקומה?

יש אדם קונה עולמו בשעה אחת. הדיון על ביה"ח "ברזילי" עשוי היה להיות שעתך הגדולה. ומי יודע אם לעת הזאת הגעתך למלכות? זו הייתה יכולה להיות שעתך הגדולה ביותר, שבה היית מייצג את היהדות מול הפגאניות. אילו נהגת כך, הנמושות שהתקפלו בפני ליצמן היו מתקשות לנהוג כפי שנהגו. אתה החמצת את שעתך. יש אדם מאבד עולמו בשעה אחת.

* "מקור ראשון"