הבלוג של אורי הייטנר

מהו הלקח שעלינו להפיק מן השואה? אילו מסרים עלינו להנחיל לדורות הבאים, בחינוך למורשת השואה? האם הלקחים והמסרים צריכים להיות פרטיקולאריים או אוניברסאליים?

המסרים הפרטיקולאריים, הם הבנת משמעות האנטישמיות, החשיבות שבריבונות יהודית ובחיים בארץ ישראל, במדינת ישראל הריבונית. הצורך להיות חזקים. הצורך בריכוז העם היהודי בא"י. המסר של "לעולם לא עוד" – לעולם לא להיות עוד עם נרדף, מושפל וחסר אונים שאינו יכול להגן על עצמו ולהחזיר מלחמה שערה. החובה של מדינת ישראל להבטיח בכל מקרה ובכל מחיר את קיום העם היהודי ועל המחוייבות של צה"ל להגן על שלומם וביטחונם של אזרחיה. הלקח המרכזי של השואה הוא הוכחה לצדקת הציונות, כפתרון היחיד לעם היהודי.

המסרים האוניברסאליים הם הכבוד לאדם באשר הוא, התנגדות נחרצת לכל גילוי של גזענות ושנאת זרים, פאשיזם ולאומנות. ההתנגדות לכל דיכוי, לכל פגיעה בזכויות האדם והאזרח. החובה להבטיח את זכויות המיעוטים. החינוך לכבד את האחר. חובתה של האנושות להלחם ברע. חובתה של כל חברה לבדוק את עצמה כדי למנוע בתוכה סממנים של פאשיזם וגזענות ולבער אותם מקרבה. התובנה שאף חברה אינה חסינה מפני הרוע השטני ולכן על כל חברה להיות ערנית תמיד למה שקורה בתוכה. הצורך של האנושות לעשות הכל כדי למנוע כל מעשה של רצח עם, טבח המוני וטרור.

על אלו מסרים יש להשתית את זכר השואה בתוכנו? על המסרים הפרטיקולאריים או האוניברסאליים?

הבעיה אינה באחת התשובות אלא בעצם השאלה, ובמיוחד במילה אחת בתוכה – "או". אין כל סתירה בין המסרים הפרטיקולאריים והמסרים האוניברסאליים, כשם שאין כל סתירה בין לאומיות ואנושיות, ציונות והומאניות. מי שמציג סתירה, כביכול, בין האוניברסאלי לפרטיקולארי, מעיד בעיקר על עצמו.

גזענים ולאומנים ישללו את החינוך על המסרים ההומאניים וירצו להתמקד רק במסרים הלאומיים. אולם לאומיות ולאומנות הן שתי תופעות שונות לחלוטין. הלאומנות היא אגואיזם לאומי, השולל את הזולת ולעומתי כלפיו. הלאומיות הטהורה מציבה את העם כחלק ממשפחת העמים, כחלק מן האנושות. הציונות הגדירה את עצמה, כבר בקונגרס הציוני הראשון, כאומה שוות זכויות במשפחת העמים. אין ולא יכולה להיות סתירה בין ציונות לבין אנושיות. מי שטוען לסתירה כזו, יש בעיה בציונות או באנושיות שלו. סביר להניח שבשתיהן.

חלק מהמתקפה הפוסט והאנטי ציונית בתוכנו על הציונות, על הלאומיות היהודית, על מדינת ישראל, היא בנושא השואה. מתקפה זו היא חלק מהמתקפה האנטי ציונית העולמית, המנסה ליצור דה-לגיטימציה למדינת ישראל, ובין השאר טוענת שישראל נוהגת כלפי הפלשתינאים כפי שהנאצים נהגו כלפיה ושהפלשתינאים הם הקורבנות האמיתיים של השואה. כן, גם בתוכנו יש ביטוי לגישה הנואלת הזאת. מהגישה הזאת ועד הכחשת השואה הדרך קצרה מאוד, כפי שהוכיח פרופ' אלחנן יקירה בספרו המצויין "פוסט ציונות פוסט שואה".

הגורמים הפוסט ציונים תוקפים את מערכת החינוך בישראל ואת התרבות הישראלית בכללה, על המסרים הפרטיקולאריים המופקים מן השואה. אותם גורמים טוענים לסתירה בין הפרטיקולארי לאוניברסאלי, ולטענתם המסר הפרטיקולארי בא על חשבון המסר האוניברסאלי.

רק לאחרונה קראתי ראיון עם השחקנית שלי גורל, בו היא אמרה, בין השאר: "בתקופה הזאת, כשהכוכב שלנו מראה סימני קריסה, נשק, אקולוגיה, דיכוי זכויות אדם, צריך לנסות אמת אחרת. בישראל ממשיך זיכרון השואה לזרוע פחד, לפמפם גזענות ולשלוח לוחמים למלחמה שכבר אינה מלחמת הישרדות. הפכנו מקורבן למקרבן, על אף שאיני משווה את צה"ל לנאצים, כמובן". לא משווה, כמובן. אז למה היא מכניסה את דברי הבלע הללו? כמובן שהיא משווה, את מה שאינו ניתן להשוואה. הדברים שלה הם תמצית המסר אותו ניתן לשמוע גם משולמית אלוני, פרופ' עדי אופיר, פרופ' עדית זרטל ואחרים. זהו מסר מסוכן ושקרי, שיש להיאבק בו בכל דרך. יש לדחות על הסף את המשוואה השקרית, לפיה יש או יכולה להיות סתירה בין הלקח הפרטיקולארי ללקח האוניברסאלי ולנסות בשם הסתירה הזאת לקעקע את הלקח הלאומי, הציוני, החשוב כל כך. אלה המשתמשים בטיעונים הללו, אינם עושים זאת מתוך מחוייבות לזכר השואה, אלא כחלק ממתקפה אנטי לאומית שלהם. הם מתנגדים לחינוך לאומי, והשימוש שלהם בשואה כטיעון הוא שקרי ודמגוגי.

עיקר המתקפה היא על משלחות הנוער לפולין, העוברים, לכאורה, "שטיפת מוח לאומנית". אותם אנשים נזעקים מכך שבני הנוער היוצאים לפולין חוזרים מחוזקים באמונתם בציונות ובצדקת מאבקה של מדינת ישראל על עצמאותה וביטחונה. אולם באותה מידה, חוזרים בני הנוער מפולין מחוזקים במסרי ההומאניים האוניברסאליים, שהרי אין כל סתירה בין אלו ואלו.

הנוער של היום מתעניין בשואה, מכיר את השואה ומחובר למשמעויותיה ולקחיה הרבה יותר מבני דורי, כשהיינו בני נוער, לפני 30-40 שנה. הסיבה העיקרית לכך היא המשלחות לפולין. לכן, חשוב מאוד שמפעל המשלחות לא יפסק.

עם זאת, קשה לי מאוד לשמוע בני נוער החוזרים מפולין, ואומרים שרק עכשיו הבינו סוף סוף למה חשוב שנחיה בישראל, שרק עכשיו הם היו לציונים. אמירה זו מעידה על כשל בחינוך לציונות. חשוב לנסוע לפולין, אבל חשוב שלא תהיה זו נסיעה על בטן ריקה, מבחינה חינוכית ורוחנית.

החינוך לציונות חייב להתחיל מהגן ולהמשך עד י"ב. בחינוך הזה, הצד הנגטיבי של הציונות, הציונות הקטסטרופאלית – הצורך במדינה כמקלט מפני האנטישמיות, צריכה להיות משנית לעומת המסרים הפוזיטיביים – ההיסטוריה היהודית, הקשר של העם היהודי לא"י וזכותנו על הארץ, זכותנו הטבעית למדינה ריבונית במולדתנו.

בשנים האחרונות הוצב המסע הישראלי – מסע ברחבי הארץ בעקבות ההיסטוריה היהודית ולהכרת החברה הישראלית, כאנטיתזה למסע לפולין. איני רואה כל סתירה בין השניים. להיפך, הם משלימים זה את זה וראוי שבני הנוער יחווו את שני המסעות.

* "שישי בגולן"