הבלוג של אורי הייטנר

אין עם אשר נסוג מחפירות חייו

נתן אלתרמן

המשבר עם ארה"ב אינו סימפטי, אך עברנו משברים גדולים מאלה. אין להשוות את הלחץ המופעל היום על נתניהו, ללחץ המאסיבי, הקשה משאול, שהופעל על בן גוריון ערב הקמת המדינה, לבל יקבל את ההחלטה "המטורפת" הזו.

בן גוריון לא עמד בראש מדינה, לא היה לו צבא של ממש, הוא עמד בראש מדינה בדרך ענייה העומדת לקלוט מאות אלפי עולים, הוא עמד בפני פלישה של כל צבאות ערב הסדירים למדינה שטרם קמה ובתוך מרחץ דמים בשל ההתנפלות של הפלשתינאים על היישוב היהודי למחרת ההחלטה על החלוקה. רוב הנהגת הישוב, רוב הנהגת מפלגתו – סברו שאין להכריז על הקמת המדינה. ראשי "ההגנה" הגדירו כ-50:50 את הסיכוי לנצח במלחמה, וברור היה שמשמעות הפסד במלחמה היא השמדה פיסית.

ובן גוריון היה חזק ונחוש דיו לומר לאמריקאים – לא. והשאר – היסטוריה.

מן הראוי שבן גוריון יהיה המופת למנהיגות במשבר הנוכחי. ב"ג היה מנהיג גמיש ופרגמטי, אך כאשר היה מדובר באינטרסים הלאומיים הבסיסיים, הוא עמד כצוק איתן ולא היה כוח בעולם שיכול להזיזו.

כאשר ארה"ב לוחצת לא לבנות בירושלים, אפילו בשכונות היהודיות, על נתניהו לומר לא באל"ף רבתי. בניגוד לב"ג הוא עומד בראש מדינה חזקה מבחינה ביטחונית ואיתנה מבחינה כלכלית ואין כל סיבה שבעולם שייכנע ללחץ כאשר מדובר באינטרס לאומי כה בסיסי. נכון, רוב התקשורת מסיתה נגדו ומגחיכה אותו. נכון, האופוזיציה אינה מגלה אחריות ממלכתית ומשתמטת מתפקידה הפטריוטי, לעמוד שכם אחד עם הממשלה בהגנה על הבסיס, על העיקר. אבל הוא ראש הממשלה ואל לו להיכנס להיסטוריה כמי שנכנע וויתר על הנכסים הלאומיים החשובים ביותר, בשל לחץ אמריקאי.

רק לפני שבועיים, כאשר אובמה והילרי קלינטון נסחפו במסע ההשפלה לישראל, הם נבהלו מתגובה קשה של דעת הקהל בארה"ב, מהתקשורת האמריקאית (שהיא פרו ישראלית יותר מהתקשורת הישראלית) ומתגובות סנטורים וחברי קונגרס, כולל ממפלגתו הדמוקרטית. הידידות בין ארה"ב לישראל חזקה יותר מנשיא זה או אחר ומקוניוקטורה פוליטית זמנית זו או אחרת. היא מבוססת על ערכים דמוקרטיים משותפים ועל אינטרסים גלובליים משותפים. אם ישראל תעמוד איתן, עלול להיות לחץ קשה, אך בסופו של דבר היא תוערך יותר, ואובמה יבין שהוא הלך גשר אחד (או שניים, או עשרה) רחוק מידי.

הטענה שעל ישראל לוותר בשל הסוגיה האיראנית חסרת שחר. אילו ארה"ב הייתה נחושה לפעול נגד איראן, היא לא הייתה נוהגת כך כלפי ישראל. מדיניותו העוינת של אובמה היא פועל יוצא של מדיניות הפייסנות שלו כלפי ציר הרשע האיראני-סורי-חיזבאללי-חמאסי. במקום שבו יש צ'מברליין יש גם צ'כוסלובקיה, ואת התפקיד הזה אמורה לגלם ישראל. האם עלינו להתנדב לוותר על החשוב לנו ביותר, כדי לסייע לארה"ב לרצות את אחמדיניג'אד (כאשר ברור שמדיניות הפייסנות רק מקצינה את עמדתו, כפי שראינו מאז עליית אובמה לשלטון וכמו הלקח ממדיניות מינכן לפני 72 שנים)?

נתניהו מצמץ וויתר במקומות שלא היה צריך לוותר, ולכן הביא עליו ועלינו את הצרה הזאת. אסור היה לו לוותר על העמדה הישראלית המסורתית של מו"מ ללא תנאים מוקדמים, ושל מו"מ ישיר (בוודאי כאשר המתווך, ולמעשה השופט, במו"מ העקיף אמור להיות ממשל אובמה). כעת, על נתניהו לגלות קור רוח ולסרב לאולטימאטום האמריקאי בנימוס, אך בתקיפות.

* "ידיעות הקיבוץ", "חדשות בן עזר"