הבלוג של אורי הייטנר

תגובה לטוקבקים של אורי מ', על מאמרי "בקור רוח"

לאובמה יש איזו פנטזיה משיחית - להיות המגשר ההיסטורי הגדול בין המערב והאסלאם. הדרך לכך, בעיניו, היא פייסנות. לכן, כל נאומי החנופה כלפי המוסלמים ולכן הניכור כלפי הידידה האמיתית, בת הברית האמיתית, השותפה הטבעית לערכים הדמוקרטיים - ישראל. הוא מעריך, שהתנכרות לישראל ובעיקר השפלתה (כמו ביקור במזרח התיכון ופסיחה על ישראל) היא מעין "צעד בונה אמון" בעיני אחמדיניג'אד, אסד וחבר מרעיהם.

כמובן, שהתוצאות הן הפוכות. לאחר שהחליט להחזיר את שגריר ארה"ב לדמשק, צעד שהוא מעין חנינה לרוצחי חרירי, הברית בין סוריה לאיראן התהדקה כפי שלא הייתה מעולם. אסד הזמין את אחמדיניג'אד, ובהופעה משותפת ומחוייכת, בה אסד לעג בפומבי לארה"ב ולהילרי קלינטון (התקלונת בביקור ביידן היא חנה בבלי מזוקקת לעומת השתלחותו הגסה של אסד בארה"ב) ואחמדיניג'אד הכריז על המזרח התיכון החדש, ללא ציונים (כלומר ללא יהודים. או לפחות ללא יהודים חיים). מנהיגים לבנונים בכירים, כאלה שהעזו לצאת נגד חיזבאללה וסוריה (כמו ואליד ג'ונבלאט) הבינו את המצב החדש, הבינו שאין להם בן ברית בוושינגטון, וזחלו לקנוסה, לאסד. כך גם חרירי, שעלה לרגל לדמשק, כדי לבקש מחילה מרוצחי אביו. איראן הגבירה את קצב תכניתה הגרעינית ומצפצפת בגלוי על העולם החופשי וארה"ב. מדיניותו הפייסנית של בוש גרמה לצפון קוריאה, שרק לפני שנתיים חתמה על הסכם כניעה לבוש, להפר את ההסכם, לבצע ניסויים גרעיניים ואף להכריז שתשתמש בנשק גרעיני נגד אויביה, מה שלא העזה לעשות קודם לכן.

יש לנו נטיה לראות את עצמנו כמרכז העולם, כאילו באמת מעניין את אובמה אם ישראל תבנה ברמת שלמה. אבל זה ממש לא מעניין אותו. מה שמעניין אותו, הוא להצליח במשימתו ההיסטורית, וחלק מהטקטיקה בדרך היא להכות אותנו. חלק מאנשיו שותפים לכך, ומכאן ההמצאה השקרית של דברי הגנרל פטראוס ("מדיניות ישראל מסכנת חיילים אמריקאים"), שכבר הוכחשה מספר פעמים, אבל יש בתוכנו מי שנוח להם (למה?) להמשיך לצטט אותה.

בסיטואציה הזאת, עלינו "לשחק בונקר" כי ההתפכחות של אובמה היא עניין של זמן. הרי אובמה באמת ובתמים רוצה בטובתה של ארה"ב ובטובת העולם החופשי. הוא לא טיפש, והוא יבין באיזשהו שלב שהפנטזיה המשיחית שלו חסרת שחר. פה ושם הוא מגלה הבנה למצב, כמו בנאומו בטקס קבלת פרס נובל (אז חשבתי שזה נאום ההתפכחות, כנראה שעדיין לא). אני מקווה שהתפכחותו לא תהיה במחיר קשה כמו זה שגרם להתפכחותו של בוש (מתקפת הטרור ב-11.9.2001 ששינתה את דרכו, מבדלנות לאחריות עולמית – מאבק של האנושות הנאורה בציר הרשע).

דעת הקהל האמריקאית לא תאפשר לאובמה להמשיך בפגיעה בישראל, וכבר לפני שבועיים, בשלב א' של המשבר, הוא נאלץ לסגת בלחץ דעת הקהל. הבעיה היא, שהוא רואה גם את תנועת המלקחיים - במקביל ללחץ שלו, לחץ פנימי של התקשורת והאופוזיציה חסרי האחריות בישראל, ולכן הוא ממשיך.

ההישג של אובמה בחוק הבריאות הוא בשורה גדולה לאנושות כולה, וכמובן לאזרחי ארה"ב. זהו הישג היסטורי שני של האיש, לאחר ההישג שבעצם היבחרותו של שחור לבין הלבן. מדיניות הפנים שלו חכמה, אחראית וצודקת. הבעיה היא שמדיניות החוץ שלו הרסנית. שיכור ניצחון מהצלחתו בנושא חוק הבריאות, הוא מנסה, על חשבון ישראל, לקדם את משיחיות השקר של המפייס הגדול.

אורי, אל תתלהב, זה יעבור לו.