הבלוג של אורי הייטנר

"מי שבורח מן הכבוד, הרי דבר זה עצמו - כבודו" (המהר"ל מפראג)

בכנס הרצליה האחרון, נכחתי במושב בנושאי חינוך, בהשתתפות שר החינוך גדעון סער. בין היושבים בקהל, בלטה רעמתו הלבנה של אהרון ידלין. כל אחד מהנוכחים בפאנל, פתח באיזו פניה אל ידלין והזכיר אותו בדבריו. בתום הפאנל, ניתן זמן לשאלות מן הקהל. בין הדוברים בשלב זה היה אהרון. הוא דיבר ממקום מושבו, ובאותו רגע הס הושלך בקהל. ידלין לא שאל, אלא דיבר קצרות ושטח, טלגרפית,  את עקרונות השקפותיו לגבי מדיניות החינוך הראויה. בתום דבריו, הקהל נעמד על רגליו ומחא כפיים ממושכות.

אני מכיר את מעמדו הייחודי של אהרון ידלין בתנועה הקיבוצית. זכורני, מהימים בהם עוד השתתפתי בכינוסים תנועתיים (לפני כעשור התייאשתי מהיכולת שלי להשפיע ומאז אני מדיר את רגליי משם), שכאשר ידלין דיבר, גם כאשר קם ממקומו להעיר הערה, הכל  השתתקו והקשיבו. כבר אז היה לידלין מעמד של זקן השבט, של מי שראוי להטות אוזן לדבריו, גם כאשר אין מסכימים איתו. לא אחת, בעת מחלוקת וויכוח, ידלין היה המנסח של הנוסחה הגואלת, שאפשרה לדיון להתקדם וגישרה על פני מחלוקות.

גם בכינוסים כמו כנס שדרות לחברה או המועצה הציונית הוא ניחן במעמד כזה. האיש שמקשיבים לו, האיש שראוי להקשיב לו.

ואף על פי כן, בכנס הרצליה הופתעתי. זו הפעם הראשונה שהוזמנתי ליטול חלק בכנס זה. בהגיעי, מצאתי את עצמי בתוך ציבור מעונב ומחוייט, וחנוט בחליפות שחורות. הרגשתי זר במקום, השונה כל כך מהקהלים הטבעיים לי, אלה בהם אני חש בבית, כמו הקהל של כנס שדרות. המחווה של הקהל לידלין הפתיעה אותי.

הופעתי מכך שמכירים את ידלין. בכל זאת, חלפו למעלה משלושה עשורים מאז סיים ידלין את תפקידיו הממלכתיים. מי זוכר עוד את חבריו לשולחן הממשלה יהושע רבינוביץ', אהרון אוזן, משה קול או ויקטור שם טוב? בעיקר היסטוריונים ושוחרי טריוויה. והנה, לא זו בלבד שזוכרים אותו, אלא הוא נהנה ממעמד של זקן העדה, של האיש שמקשיבים לו, שראוי להטות אוזן ללקחו. איש שמוקירים אותו.

מה הסיבה לכך?

כאשר מתקיים דיון על חינוך בישראל, מיד עולים ההישגים הנמוכים והמבישים של תלמידי ישראל, שהנם מהנמוכים ביותר בעולם המערבי. אי אפשר שלא להיזכר, שהיו פעם ימים אחרים, שבהם בכל המדדים והמבחנים תלמידי ישראל היו הראשונים בעולם, שנה אחרי שנה. היום, כאשר מדענים ישראליים זוכים בפרסי נובל לרוב, הם מבכים את מצבן של מערכת החינוך ושל מערכת ההשכלה הגבוהה, בהשוואה למערכות שבהן הם גדלו ובזכותן הגיעו להישגיהם.

כאשר משווים בין התקופות, עולה תמונה מפתיעה – היום, כאשר האתוסים המובילים של מערכת החינוך בישראל ושל החברה הישראלית הם המצוינות והתחרותיות, ישראל נכשלת בתחרות ונעדרת מצוינות. ימי המצוינות, שבהם ישראל ניצחה בתחרות העולמית, היו הימים שבהם האתוסים המובילים במערכת החינוך ובחברה הישראלית היו השוויון, הצדק החברתי, הערבות ההדדית, החלוציות, הצנע לכת.

לא הכל משכילים לנסח זאת כך, אך רבים מתחילים להבין זאת. אין זו נוסטלגיה מזוייפת בנוסח "גם הנוסטלגיה היא לא מה שהיה פעם". נהפוך הוא, יש היום דברים רבים, הטובים לאין ערוך מאשר באותם הימים. אבל עם עובדות אמפיריות קשה להתווכח.

אהרון ידלין הוא סמל לתקופה. איש חינוך בכל רמ"ח ושס"ה מאז הדריך בתנועת הצופים לפני 70 שנה ועד היום, כאשר באמצע העשור התשיעי לחייו הוא מעורב מאוד בגופי חינוך, תרבות והשכלה, ומי שכיהן כסגן שר החינוך והתרבות תחת שרביטו של יגאל אלון, ואח"כ כשר החינוך והתרבות בממשלת רבין הראשונה – הוא מגלם בביוגרפיה שלו ובאישיותו את ימיה הגדולים והיפים של מערכת החינוך הישראלי. ומי שרוצים לקדם את מערכת החינוך הישראלית ולהחזיר אותה לרמת המצוינות שאפיינה אותה בעבר, מתחילים להבין שאין קיצורי דרך, ובלי חינוך ערכי אמיתי, זה לא ילך. אהרון ידלין הוא סמל לחינוך הערכי, סמל לעטרת החינוך שיש להשיבה ליושנה.

תכונה המאפיינת מאוד את אהרון היא הענווה, פשטות ההליכות ונועם ההליכות. לא אחת אני משווה אותו לבן גילו שמעון פרס. איזה הבדל בין הררי האגו, הנפיחות ורדיפת הכבוד המאפיינים את פרס, לבין הצניעות היתרה, עד ביישנות, הכל כך טבעית וכל כך לא מעושה ולא בנוסח ה"מפורסם בצניעותי", המאפיינת את ידלין.

אהרון ידלין זכה בפרס ישראל, ומהיכרותי איתו הוא בוודאי יציין בכל מקום שהוא רק שליח ורואה בפרס הזה – פרס לתנועה הקיבוצית ולהתיישבות העובדת. אכן, הפרס לידלין הוא בשורה של הכרה לתנועה כולה, אך הוא בראש ובראשונה הכרת תודה של החברה הישראלית לו עצמו, על מפעל חייו - על פועלו רב השנים, על תרומתו הייחודית לחברה הישראלית ולחינוך בישראל.

אני מאחל לחברה הישראלית שתמשיך להקשיב לידלין עוד שנים רבות, אך לא תסתפק בפרסים, אלא תגשים את חזונו.

* "שווים", "חדשות בן עזר"