הבלוג של אורי הייטנר

נתניהו אינו אשם במשבר ביחסים עם ארה"ב. השינוי המשמעותי שגרם למשבר הזה, לא היה חילופי השלטון בישראל, אלא חילופי השלטון בארה"ב. גם עם הממשלים הקודמים היו לישראל חילוקי דעות, אך לא היה ניסיון לכפות על ישראל הסדר המנוגד לעמדת ממשלתה הנבחרת. הניסיון להסדר כפוי – זה השינוי הדרמטי. ולכן, השאלה אינה פרטי ההסדר, אלא עצמאותה של מדינת ישראל. ערב יום העצמאות ה-62, האתגר שבפניו אנו עומדים הוא אתגר עצמאותה של ישראל. כל מי שרוצה לראות בישראל מדינה עצמאית, הקובעת את יעדיה הלאומיים ואת האסטרטגיה המדינית שלה על פי החלטת הבוחר בבחירות דמוקרטיות, ולא מדינת חסות של ארה"ב, חייב להתייצב לצד ממשלת ישראל, ולחזק אותה בעמידתה מול הלחץ האמריקאי.

המשבר עם ארה"ב אינו סימפטי, אך עברנו משברים גדולים מאלה. אין להשוות את הלחץ המופעל היום על נתניהו, ללחץ המאסיבי, הקשה משאול, שהופעל על בן גוריון ערב הקמת המדינה, לבל יקבל את ההחלטה "המטורפת" הזו.

בן גוריון לא עמד בראש מדינה, לא היה לו צבא של ממש, הוא עמד בראש מדינה-בדרך ענייה, העומדת לקלוט מאות אלפי עולים, הוא עמד בפני פלישה של כל צבאות ערב הסדירים למדינה שטרם קמה ובתוך מרחץ דמים בשל ההתנפלות של הפלשתינאים על היישוב היהודי למחרת ההחלטה על החלוקה. רוב הנהגת הישוב, רוב הנהגת מפלגתו – סברו שאין להכריז על הקמת המדינה. ראשי "ההגנה" – צה"ל שבדרך, הגדירו כ-50:50 את הסיכוי לנצח במלחמה, וברור היה שמשמעות הפסד במלחמה היא השמדה פיסית.

ובן גוריון היה חזק ונחוש דיו לומר לאמריקאים – לא. והשאר – היסטוריה.

מן הראוי שבן גוריון יהיה המופת למנהיגות במשבר הנוכחי. ב"ג היה מנהיג גמיש ופרגמטי, אך כאשר היה מדובר באינטרסים הלאומיים הבסיסיים, הוא עמד כצוק איתן ולא היה כוח בעולם שיכול להזיזו.

כך יש לנהוג היום, מול הניסיון לכפות פתרון. אני סבור, שכל פטריוט ישראלי, גם אם עמדותיו האישיות אינן רחוקות מהפתרון של אובמה, צריך להתייצב נגד הכפיה הזו, ולצד העמידה על עצמאותה של ישראל.

אולם מעבר לעצם החומרה שבניסיון הכפיה, גם בעמדה המדינית של הממשל האמריקאי חל כירסום משמעותי. ממשל קלינטון ראה בשכונות היהודיות במזרח ירושלים שטח ריבוני של ישראל בכל הסדר קבע, והוא הדין בממשל בוש. היום, ממשל אובמה יוצר משבר עם ישראל, סביב הבניה באותן שכונות.

כאשר ארה"ב לוחצת לא לבנות בירושלים, אפילו בשכונות היהודיות, על נתניהו לומר לא באל"ף רבתי. בניגוד לב"ג הוא עומד בראש מדינה חזקה מבחינה ביטחונית ואיתנה מבחינה כלכלית ואין כל סיבה שבעולם שייכנע ללחץ כאשר מדובר באינטרס לאומי כה בסיסי.

נכון, נתניהו ניצב בתוך תנועת מלקחיים – לצד הלחץ האמריקאי, מופעל עליו לחץ פנימי ברוח הלחץ האמריקאי. נכון, רוב התקשורת מסיתה נגדו ומגחיכה אותו. נכון, האופוזיציה אינה מגלה אחריות ממלכתית ומשתמטת מתפקידה הפטריוטי, לעמוד שכם אחד עם הממשלה בהגנה על הבסיס, על העיקר. ראש האופוזיציה מריחה הזדמנות פוליטית אישית, ושמה בצד את האינטרס הלאומי, כיאה ל"פוליטיקה האחרת" בה היא מתהדרת. אבל נתניהו הוא ראש הממשלה ואל לו להיכנס להיסטוריה כמי שנכנע וויתר על הנכסים הלאומיים החשובים ביותר, בשל לחץ אמריקאי.

נתניהו מצמץ וויתר במקומות שלא היה צריך לוותר, ובכך הביא עליו ועלינו את הצרה הזאת. אסור היה לו לוותר על העמדה הישראלית המסורתית של מו"מ ללא תנאים מוקדמים, ושל מו"מ ישיר (בוודאי כאשר המתווך, ולמעשה השופט, במו"מ העקיף אמור להיות ממשל אובמה). כעת, על נתניהו לגלות קור רוח ולסרב לאולטימאטום האמריקאי בנימוס, אך בתקיפות.

62 שנים אחרי הקמת המדינה, ניצבת ישראל בפני אחד האתגרים הגדולים שעמדו בפניה – אתגר העצמאות.

* "ידיעות הקיבוץ", "חדשות בן עזר"