הבלוג של אורי הייטנר

ב-23.12.09 חגגנו את יומולדתה החמישים של אחותי, אסתי, בצנעה – ביקור ביישוב מבועים בנגב, שם היא נולדה וארוחת צהרים משפחתית. את הדברים כתבתי לאירוע:

אנו חוגגים יובל להיווסדה של אסתי, וזו הזדמנות לספר כמה סיפורים וזיכרונות, בעיקר מילדותנו המתרחקת. מאחר ואני ניחנתי באנטי מחיקון ואילו לאסתי מחיקון טורבו – לה אין כמעט זיכרונות ילדות ואילו אני זוכר אירועים ופרטים ופרטי פרטים, אסתי אפילו לא תוכל להתווכח אתי על אמיתות הגרסאות.

בתמונות הראשונות של אסתי בזיכרוני, היא כמובן מעוטרת בצמה שטנית ארוכה ויפה, צמה ארוכה שהשתלשלה עד התחת. יום אחד, כשאסתי הייתה בערך בת 8-9, חזרתי הביתה מהגן וראיתי את אסתי ללא הצמה. היא ממש נראתה אדם אחר. השיער הקצר שלה נראה הרבה יותר כהה. לא הייתי שבע רצון מהשינוי, בלשון המעטה. הצמה הגזוזה נשמרה ובוודאי נמצאת עד היום (איני יודע האם אצל אבא או אצל אסתי).

לאחות הגדולה והבכורה, יש פריבילגיות; למשל בקביעת חוקי המשחקים, בעיקר משחקי תפקידים. אחד המשחקים הזכורים לי הוא ב"דידי ובמבי". דידי הייתה חברה של אסתי, בת כיתתה, והיו לה שני כלבים קטנים, במבי ובוקי. אסתי ואני היינו משחקים ב"דידי ובמבי" וכמובן שאסתי ליהקה את התפקידים. היא הייתה דידי, ואני קיבלתי את התפקיד שנשאר. היה עליי ללכת על ארבע ולנבוח, ולשמוע "יופי, כלב טוב", "ארצה!" וכו'.

כשאסתי הלכה לבית הספר, היו לה פרטנזיות להיות מורה (איזה נחת רוח לאמא). היא הייתה חוזרת הביתה מבית הספר, מושיבה אותי על הספה בסלון הבית הישן (עוזיאל 132) כתלמיד, ולצדי חבריי לכיתה ובהם בובה תמי ובובה הדרי, עמדה ליד לוח קטן, בידה גיר, היא הייתה המורה יוכבד ולימדה אותנו את השיעורים שלמדה בכיתה. אחרי שיעורי חובה כאלה בגיל 4, מה הפלא שהיה לי כזה אנטי כשהגעתי בעצמי לבית הספר?

כשהייתי בערך בכיתה ב'-ג', יום אחד ההורים חיכו לי בשער בית הספר ולקחו אותי לקנות נעליים חדשות, במשביר המרכזי בת"א. רק דבר אחד הם שכחו, להודיע לאסתי. אסתי, האחות הגדולה והאחראית (כיתה ו' או ז'), ראתה שאני לא חוזר הביתה מבית הספר. עברה חצי שעה, שעה, שעה וחצי ואני לא חוזר. על טלפונים ניידים איש לא חלם. אבא לא עונה לטלפון בעבודה. ואסתי התחילה להילחץ, להתקשר לחברים שלי, ואף אחד לא יודע איפה אני. כשהגענו הביתה, עם הנעלים החדשות, כל הלחץ של אסתי התפרץ בבכי היסטרי ומוצדק בעליל. ההורים התנצלו בכל לב ושיבחו אותה על אחריותה.

זיכרון נוסף הוא מיום הכיפורים תשל"ד. אבא היה בבית הכנסת. גם אמא הלכה ל"יזכור". ופתאום, בסביבות 10:00, צלצל הטלפון. טלפון? ביום הכיפורים?! אסתי, אז בכיתה ט', ענתה ואמרו לה שמדברים מהצבא ושאבא צריך להגיע מיד לבסיס. אסתי הייתה בטוחה שזאת מתיחה, אבל לא רצתה לקחת סיכון. שנינו הלכנו לבית הכנסת, אני נכנסתי לקרוא לאבא, וסיפרנו לו. אבא אמר שבנושאים כאלה אין מתיחות ואם התקשרו סימן שזה נכון.

בדיוק שנה חלפה. יום הכיפורים תשל"ה. הייתי עם אבא בבית הכנסת, ובשעת צהרים ניגש אלינו אחד המתפללים והודיע לנו שאסתי מחכה לאבא בחוץ וקוראת לו. הפעם הבשורה שלה הייתה שסבתא נפטרה. אבא יצא ושמע מאסתי את הבשורה. הוא קרא לי ושיתף אותי.  שלושתנו הלכנו הביתה עצובים ודוממים. בבית מצאנו את אמא מתייפחת בבכי, ומשה לצדה.

לאורך שנים, אסתי ערכה מחברת שירים. אז עוד אי אפשר היה להוריד שירים באינטרנט ואפילו לא מילים – בשירונט. אסתי האזינה לשירים ברדיו, בתקליטים ובקסטות, כפי שקראנו אז לקלטות הטייפ, ורשמה את המילים במהירות. הקשיבה שוב והשלימה את המילים החסרות וכשהיו לה כל המילים – העתיקה אותם בכתב יפה ומסודר למחברת. המחברת הלכה ותפחה ולהערכתי היו בה מאות שירים - כל נכסי צאן הברזל של המוסיקה הישראלית עד אותה תקופה. אני אהבתי מאוד את המחברת, הכרתי אותה לפניי ולפנים, עשיתי לעצמי ערבי שירה עם המחברת ושירים רבים למדתי על פה. אף השווצתי במחברת לפני חברותיי וחבריי.

זיכרון מתקופת נעוריה של אסתי. אחרי כיתה י"א היא נסעה לטיול מאורגן בחו"ל. היא חזרה בהפלגה ואנו המתנו לה ברציף בנמל חיפה. אני זוכר את המפגש המרגש, איך אסתי רצה אלינו במהירות והתנפלה על כל אחד מאיתנו בכאלה חיבוקים ונשיקות של געגוע, כאילו שכחה לרגע שהיא בכלל בגיל ההתבגרות...

והזיכרון האחרון שאזכיר הוא כבר כאנשים בוגרים – הביקור שלי אצל אסתי שבו היא סיפרה לי על ההיריון שלה. קשה לתאר במילים את התרגשותי. ואכן, נועה נולדה והכניסה אור גדול לחיי אסתי ולחיי כולנו.

עכשיו אומרים שאסתי בת חמישים, ולי זה ממש נשמע מוזר. בשבילי חמישים זה כבר גיל של "דודות"; גיל שכבר מתחילים לדבר בו אידיש. מה לנערה כמו אחותי הגדולה ולגיל חמישים? אז או שכפי שלצדיקים נעשית קפיצת הדרך, לאסתי נעשתה קפיצת הזמן. או שחמישים זה כבר לא מה שהיה פעם. או שפשוט אני מסרב לקבל את זה שבעוד שלוש שנים גם אני כבר אהיה שם...

ועוד דבר אחד – אמא, בערוב ימיה, אמרה לי כל הזמן כמה חשוב לה שהמשפחה תהיה מלוכדת ושאנו, האחים, נשמור על קשר טוב בינינו. נדמה לי שאף פעם לא היו בין שלושתנו כאלה קשרי אהבה וחברות וקשר יומיומי רצוף כפי שהוא היום (בין השאר בזכות טכנולוגיות התקשורת החדשניות).

אסתי, אני מאחל לך עוד 50 שנים נפלאות!