הבלוג של אורי הייטנר

בסוף השבוע נערך ביפו סמינר של תכנית מנהיגות צעירה של המכון לאסטרטגיה ציונית, שאני עומד בראשה. בשל פציעתי, נבצר ממני, לדאבוני, ליטול חלק בסמינר. להלן דברי תורה שתכננתי לומר בסעודה שלישית:

בפרשת השבוע, פרשת "שמיני", מתואר אחד האירועים הדרמטיים ביותר במקרא – מותם של נדב ואביהוא, בניו של אהרון הכהן.

עם שלם ניצב נרגש בחנוכת המזבח. העם צופה בנס מדהים – אש יוצאת מלפני ה' ואוכלת את העולה ואת החלבים, וכתוב: "וירא כל העם, וירונו, ויפלו על פניהם". ובשיא המעמד הזה, נדב ואביהוא מוסיפים אש על המזבח, עליה לא צוו, ואז – "ותצא אש מלפני ה', ותאכל אותם, וימותו לפני ה'". והכל – בשידור חי, לעיני כל ישראל. ולצדם, לפני כל ישראל, עומד אביהם אהרון, עומדים אחיהם ועומד דודם משה. כל העיניים נשואות אליהם – מה יעשו, כיצד יגיבו? אלה הקרובים אליהם ביותר, ומצד שני – המעמד מחייב. התפרקות שלהם עלולה להביא להתפרקות כל העם. אין להם אפילו זמן קצר להתאבל בצנעה, לחשוב כיצד לנהוג בפומבי, לקבל החלטות.

משה ניגש אל אהרון. האם יניח יד על כתפו? האם יחבק אותו? האם יאמר לו דברי ניחומים? משה אומר לאהרון: "הוא אשר דיבר ה' לאמור: בקרוביי אקדש ועל פני כל העם אכבד". דברי משה הם צידוק הדין, במסר לעיני כל העם, לפיו אין למנהיגים פריבילגיות, אלא להיפך – מהם מצופה ליותר ולכן הם יענשו ביתר שאת על חטאים שאולי ניתן לסלוח עליהם לאנשים מן השורה.

ואיך הגיב אהרון? "וידום אהרון".

ולאחר מכן, משה מיד מתפקד במרץ, מחלק הוראות, מטיל משימות.

דורות של פרשנים ניסו לפרש ולהסביר מה היה חטאם של בני אהרון. לכך לא אכנס כאן, אלא ל"וידום אהרון". איך מגיבים על בשורה נוראה של מות בן אהוב? ואיך מגיבים על בשורה של מות שני בנים?  אהרון מגיב בשתיקה – מה ניתן לומר בשעה כזו? זו תגובתו של אהרון. כל הורה, בסיטואציה נוראה כזו, מגיב בדרך אחרת.

לצערנו, גם היום אנו נדונים לחוות שכול ויתמות, ולעתים גם מקרים של שכול כפול. כעם הנלחם על חייו, המצוי כל העת בעיצומה של מלחמת קיום, המוות הוא מנת חלקנו.

רק לאחרונה נחשפנו לשני מקרים כואבים של מוות כפול באותה משפחה, ולתגובות אציליות ומעוררות כבוד והשתאות מצד האמהות. לפני כחצי שנה נהרג אסף רמון, שנים ספורות אחרי נפילת אביו אילן. לפני שבועיים נהרג אלירז פרץ, שאחיו אוריאל נהרג 12 שנים לפניו.

גם בשעה הקשה והנוראה הזאת, בתוך תהומות היגון והכאב ואי ההבנה איך אפשר, מרים פרץ, אמם של אלירז ואוריאל, ביטאה אמונה בדרך הציונית ודבקות בדרך עליה חינכה את בניה. אני רואה באישה הזאת דמות מופת.

אני רוצה להתמקד בדבריי באדם אחר שחווה שכול – אהוד מנור, שאחיו הצעיר יהודה נפל בתעלת סואץ במלחמת ההתשה. מחרתיים ימלאו 5 שנים למותו של אהוד מנור.

אהוד מנור כתב שירים רבים, על רקע מות אחיו. הידוע בהם הוא "אחי הצעיר יהודה" וכן "אחי", "הבית ליד המסילה" ועוד. וכך סיפר אהוד מנור על שירו "יליד הארץ": "זה שיר תודה לאמי ולאבי. נכתב כמה שנים אחרי שאחי נהרג. אני חושב ב-71' או 72'. אמא שלי התקשרה אלי כאשר שמעה את השיר, בכתה והודתה לי. אחרי שאחי נהרג, היא חזרה על המשפט 'למה הייתי צריכה לבוא לארץ, וכל הביוגרפיה אולי הייתה אחרת והילד היה חי'" (מתוך הספר "שיר לדרך"). השיר הוא תשובתו של אהוד מנור לאמו.

שירה: יליד הארץ / אהוד מנור

אבא שר אני לך, על שיום אחד קמת ותלך. אמא זה השיר הוא לך, על ימי לכתך אחרי אבי לכאן. שמש בא אל החלון, ענף ירוק מלילה נעור, וילד שפקח עיניו לתכלת כאן בארץ אל, בצל כרמל, ליד הנחל.

במלחמת יום הכיפורים, חוותה מדינת ישראל את אחת הטראומות הקשות ביותר בתולדותיה. אף שהניצחון במלחמה הזו הוא אולי ההישג הצבאי הגדול ביותר בתולדות צה"ל – ההפתעה, תחושת הכישלון בראשית המלחמה, המספר הגדול של ההרוגים והפצועים גרמו לשבר מוראלי כבד, שספק אם התאוששנו ממנו עד היום. אחד מביטויי השבר, היה גל גדול של ירידה מן הארץ לאחר המלחמה – גל שבעקבותיו גינה ראש הממשלה יצחק רבין את היורדים, וכינה אותם "נפולת של נמושות".

בימים הקשים של המלחמה, כתב אהוד מנור את שירו "ללכת שבי אחריך". בעיצומה של רעידת האדמה, לנוכח הכאב הנורא שהתחבר לכאב על נפילת אחיו, 4 שנים קודם לכן, ביטא אהוד מנור בשירו מחוייבות טוטאלית לארץ ישראל ולמדינת ישראל, "צומוד" ששום דבר בעולם לא יערער אותו.

שירה: ללכת שבי אחריך / אהוד מנור

להיוולד כל בוקר מחדש, עם כל מילת פרידה למות מעט, ולהביא אל העולם עוד בן ובת בארץ של חלב, מרור ודבש. ללכת שבי אחרייך, לנשום את השמש הצורב, לחלום אותך מול שמייך, לכאוב אותך ושוב להתאהב. לשאת חלום מבטן, מדורות, לשאול באביבייך נחמה, לחיות על פני ובתוכי האדמה הנוראה והיפה הזאת. ללכת שבי אחרייך... עם ערב הד קולנו יעלה, מבוקר יום אלינו הוא יבוא ופדיוננו יראה עד בוא ערבו, מתי סוכת שלומך עלינו תיגלה. ללכת שבי אחרייך...

תשע שנים ומלחמה אחת מאוחר יותר, האדמה הנוראה והיפה הזאת, עליה כתב ב"ללכת שבי אחריך", בערה. היה זה במלחמת לבנון הראשונה. אהוד מנור התנגד למלחמה הזו והיה שותף למאבק נגדה.

ובמלחמה הזו הוא כתב שיר מחאה. אך היה זה שיר מחאה יוצא דופן. מצד אחד, הוא ביטא בו את התנגדותו ומחאתו וביכה את ארצו ששינתה את פניה. מצד שני, הוא יצא נגד האווירה השלטת באותם ימים בקרב חלקים מן הציבור שאליו השתייך, הציבור המתנגד למלחמה. באותם הימים, בקרב חוגי השמאל ומתנגדי המלחמה, רבו דיבורים של ניכור מהמדינה, מצה"ל, מן הארץ. "אם שרון יהיה פעם ראש הממשלה, אני ארד מהארץ", היתה מנטרה אופנתית באותה תקופה. באותם ימים החלה תופעת הסרבנות ולצדה תופעת "הראש הקטן" בצה"ל.

אהוד מנור היה שותף לכעס ולכאב, אולם המסר שלו היה הפוך. "בגוף כואב, בלב רעב" המסר שלו היה "כאן הוא ביתי". אמירה, לפיה הארץ הזו, המדינה הזו, אינה שייכת לשלטון זה או אחר, למדיניות זו או אחרת. שלטון בא ושלטון הולך, מדיניות מתחלפת, אך אין לנו ארץ אחרת.

לא הייתה בכך בשום אופן השלמה עם המצב. "לא אשתוק / כי ארצי שינתה את פניה / לא אוותר לה / אזכיר לה / ואשיר כאן באוזניה / עד שתיפקח את עיניה", הוא שר. זהו שיר של מאבק. אך מאבק של אוהב, של מחוייב, שלפני הכל ומעל הכל מצהיר ומתחייב: "אין לי ארץ אחרת". אהבתו של אהוד מנור לארץ ישראל אינה תלויה בדבר ואינה מותנית בשביעות רצון ממה שקורה בה בתקופה זו או אחרת.

נזכרתי בשיר הזה ובמסרים שלו, כאשר לאחר בחירתו של נתניהו ב-1996 אמרה לאה רבין ש"בא לה לקחת את המזוודות ולהסתלק מכאן". נזכרתי בשיר שנית בתקופת ההתנתקות, כאשר שמעתי מפי גורמים במחנה הכתום דברי ניכור ומיאוס כלפי המדינה, קריאה לסרבנות ולאי הנפת דגלי המדינה. בעיניי, זוהי כפירה בעיקר.

שירה: אין לי ארץ אחרת / אהוד מנור

אין לי ארץ אחרת

גם אם אדמתי בוערת

רק מילה בעברית חודרת

אל עורקי אל נשמתי

בגוף כואב

בלב רעב

כאן הוא ביתי.

לא אשתוק כי ארצי

שינתה את פניה

לא אוותר לה אזכיר לה 

ואשיר כאן באוזניה

עד שתפקח את עיניה.

אין לי ארץ אחרת

עד שתשנה פניה

עד שתפקח את עיניה.

לאחרונה, סרבו תלמידים בבית הספר עירוני ד' בת"א לשיר את השיר הזה, בטענה שזהו שיר פשיסטי. זוהי תערובת של בורות, טיפשות, קלות בלתי נסבלת של השימוש במונח "פאשיזם", ואולי מדובר בחבורת נערים מוסתים ושטופי מוח.

אך יש משהו סמלי בכך שהדברים נאמרו דווקא על שיר מחאה נגד מלחמת לבנון, שכתב מי ששייך למחנה הקרוי "מחנה השלום". בסופו של דבר, המחלוקת על גבולות המדינה, על סוגיות השלום והביטחון, עם כל חשיבותה, עשויה להיות מחלוקת לשם שמים בתוך המחנה הציוני, הפטריוטי.

אולם בין המחנה הזה, לבין המחנה האנטי ציוני, האנטי פטריוטי שרויה תהום. תהום תרבותית פעורה בין מי שמזדהים עם המסרים של "אין לי ארץ אחרת", "ללכת שבי אחריך" ו"יליד הארץ", לבין מי שמזדהים עם מסרים כמו בשירם של "הדג נחש" "עוד אח אחד".

"בן אדם למה זה ליבך כמו קרח / האם נהנה אתה להיות לרוצח / אוזניים השומעות איומים מפיך / מדוע תדבר כך אני אחיך / כל צד טוען שרק אצלו האמת / ובכל יום שעובר עוד חף מפשע מת / הורג אנשים לא אכפת לך כלל / לירות בבני אדם איך אתה מסוגל... רצח והרג זו איננה הדרך / עוד אח אחד ירד אל הקבר ... ילד מה קורה לך איך השתגעת / לאיזה מצב אחי תראה הגעת / לא מעניין אותך, הכל כבר מותר / בעיניים שלך מבט אפל וקר".

מסרים מסוג זה, הם מסרים הרסניים, בעלי מסר המפרק חברה החיה באזור שאינו מוכן להשלים עם קיומה והיא נאלצת עדיין להלחם על קיומה. תפקידה של מנהיגות ציונית צעירה, להנחיל לחברה הישראלית ולנוער את המסר של "אין לי ארץ אחרת" ולעקור מן השורש את המסרים המפרקים נוסח "הדג נחש".