הבלוג של אורי הייטנר

ארץ טובה שהדבש בעורקיה / אך דם מנחליה כמים זורם / ארץ אשר הרריה נחושת / אבל עצביה ברזל.

ארץ אשר מרדפים קורותיה / אלפיים דפים ועוד דף / עד שנגמר עוד מעט כל חמצן ריאותיה /

בגלל מרוצת המרדף.

ארץ אשר ירדפוה אויביה / אך היא את אויביה תרדוף במרדף / היא את אויביה תשיג / אך אויביה - הם לא ילכדוה בכף.

זו הרואה את חייה מנגד / תלויים כעלה הנידף / היא יראה, אבל כמו לא הייתה כלל מודאגת /

תמתין עד לסוף המרדף.

סוף המרדף מסתתר בנקיק / וממתין לסופו במחבוא, / אך לסופו הוא יבוא / כמו השמש, אשר ממזרח היא תבוא.

אז לא יותר אמהות תקוננה / ולא על בניהם - האבות/ כן הוא יבוא / ורגלינו עד אז לא תלאינה/ לצעוד בעקבי התקוות.

                                                                                                          (ירון לונדון).

שר הביטחון אהוד ברק בחר בשיר זה ושר אותו באירוע חגיגי ליום העצמאות בבית הנשיא. למחרת, יצא מחבר השיר, ירון לונדון, במתקפה נגד שירו. הוא מצטער על שכתב אותו וביקש על כך חנינה. היום הוא לא היה כותב שיר "פשיסטי" כזה, כדבריו.

הבאתי את השיר "מרדף" במלואו, על מנת לאפשר לקורא לשפוט - מה "פשיסטי" בשיר המקסים הזה? הרי מדובר בשיר של כמיהה לשלום, לימים בהם "לא יותר אמהות תקוננה, ולא על בניהם - האבות". זהו שיר של תקווה ואמונה שהשלום "כן הוא יבוא".

מה, אם כן, כל כך קשה לירון לונדון בשירו?

אין זה שיר המהלל את המלחמה - להיפך. אין זה שיר המקדש את האדמה בדם, אלא רק מציין את העובדה הכואבת שדם זורם כמים בנחלי הארץ, עובדה המלווה אותנו 120 שנה. מדוע, אם כן, סולד לונדון בבוטות כזו משירו?

לא ה"פשיזם" ולא המלחמה, ולא "הדם והאדמה" מרתיעים את ירון לונדון. דומני, שהמפתח לסלידה נמצא בשורות אחרות לגמרי - "עצביה ברזל", "כמו לא הייתה כלל מודאגת תמתין עד לסוף המרדף", "רגלינו לא תלאינה".

השיר "מרדף" הוא שיר חילוני, הומאני, רודף שלום, אך הוא מנוגד להלך הרוח המאפיין היום את ירון לונדון והחוגים אליהם הוא משתייך - העייפות. זהו שיר של נחישות ועקשנות, ואלה אינם עוד ספל הקפה של ירון לונדון.

השיר מבטא כמיהה לשלום, אך נכונות לשלם את מחיר המלחמה על הארץ ככל שיידרש. ירון לונדון התעייף. אין הוא מוכן עוד לשלם את המחיר. הוא כבר הגיע, באפיסת כוחות, לסוף המרדף. אין הוא יכול להתמודד עם המציאות של עם הנאבק על ארצו, והוא מואס בביטוי האמנותי של ההתמודדות הזו, בעיקר כשהוא פרי יצירתו.

אני שוחר שלום ורודף שלום, אך אני משוכנע שחולשה ועייפות לא יביאו לשלום, אלא רק ירחיקו אותו. ירון לונדון, נמצא, כנראה, במקום אחר.

במשך למעלה משמונה שנים עמדו תושבי שדרות ועוטף עזה איתן, תחת מתקפת טילים בלתי פוסקת מצד הפלשתינאים.  מנין הם שאבו את תעצומות הנפש הללו? אני מאמין שתחושת הצדק שבציונות, שבקיומנו בארץ ישראל, היא מקור הכוח. 

יש בתוכנו מי שהתחושה הזו היא לצנינים בעיניו. חוה אלברשטיין, הזמרת המבצעת של השיר "מרדף",  כתבה 20 שנה מאוחר יותר: "רודף ונרדף / מכה ומוכה / מתי יגמר הטרוף הזה... הייתי פעם כבש וגדי שלו / היום אני נמר וזאב טורף ... היום איני יודעת מי אני". (חוה אלברשטיין, "חד גדיא"). משבר הזהות של חוה אלברשטיין נובע מאבדן תחושת הצדק. ברוח זו כותב גם ירון לונדון עצמו במאמרו: "השיר רע כי הוא שקרי... לא נרדפנו אלא רדפנו".

על כך כתב נתן אלתרמן: "אז אמר השטן: הנצור הזה / איך אוכל לו?/ אתו האומץ וכשרון המעשה / וכלי מלחמה ותושיה עצה לו. / ואמר: לא אטול כוחו / ולא רסן אשים ומתג / ולא מורך אביא בתוכו / ולא ידיו ארפה כמקדם, / רק זאת אעשה: אקהה מוחו / ושכח שאיתו הצדק".

ברגע שיצירת אמנות הופכת לנחלת הכלל, היא נהיית לישות עצמאית, ומופקעת מבעלותו של יוצרה. כשקראתי את דבריו של לונדון, נזכרתי בטיול עם חניכיי, חברי גרעין "טל" לקיבוץ אורטל, לפני 24 שנים. עמדנו על הסרטבה, בקעת הירדן נפרשה לנגד עינינו, קראתי את השיר באוזניהם והם האזינו בדומיה, כמעט בחרדת קודש, ובתחושת הזדהות. ירון לונדון מאס בשיר היפה והאמיתי שכתב, מאחר ותש כוחו להיות חלק מן המרדף. אני משוכנע שרבים רבים שטרם התעייפו ואינם מתכוונים להתעייף, ישמחו לאמץ אותו.

                                                                                                                                             * "שישי בגולן"