הבלוג של אורי הייטנר

"הזאת נעמי?" שאלו בני בית לחם, למראה של נעמי, בשובה ממואב. "אַל-תִּקְרֶאנָה לִי נָעֳמִי  קְרֶאןָ לִי מָרָא כִּי-הֵמַר שַׁדַּי לִי מְאֹד. אֲנִי מְלֵאָה הָלַכְתִּי וְרֵיקָם הֱשִׁיבַנִי יְהוָה. לָמָּה תִקְרֶאנָה לִי נָעֳמִי וַיהוָה עָנָה בִי וְשַׁדַּי הֵרַע לִי". ואכן, סיפור חייה של נעמי קשה מנשוא. הסבל שהיא חוותה אינו פחות מייסוריו של איוב. היא איבדה את בעלה ושני בניה ולא היו לה נכדים.

מופת התמודדותה של נעמי עם המשבר, תקומתה מתוך השבר והאסון, ראוי לדיון בפני עצמו. שאלה אחרת, היא מה הסיבה למכות הנוראות שנחתו על המשפחה? על פי תפיסת השכר והעונש הדומיננטית במקרא, סביר להניח שאסון כזה אינו מקרי, אלא הוא עונש. עונש על מה? מה היה חטאה של משפחת אלימלך?

שאלה זו העסיקה את חז"ל. "היה ר' שמעון בן יוחאי אומר: אלימלך [איש נעמי], מחלון וכיליון [שני בניו], גדולי הדור היו, ופרנסי [מנהיגי] הדור היו. ומפני מה נענשו [ומתו]? מפני שיצאו מא"י [בשנת בצורת] לחו"ל [אל ארץ מואב]" (תלמוד בבלי, בבא בתרא צא, ע"א).

רשב"י מגנה את אלימלך ובניו גינוי כפול. ראשית, כיוון שהם עזבו את הארץ. אך לא כל מי שירד מן הארץ נענש כך. הסיבה השניה, היא שמדובר היה במנהיגי הדור. מהמנהיגות, מן האליטה, מצפים ליותר. אליטה הנוטשת את הארץ בשעת משבר, מחלצת את עצמה ומפקירה את פשוטי העם לגורלם, עמוק בתוך המשבר וללא המנהיגות שתקל על התמודדותם, חוטאת חטא כבד לייעודה. הנטישה של אלימלך ומשפחתו הייתה כפולה – נטישת הארץ ונטישת העם, ועל כך הם נענשו עונש חמור כל כך.

המסר של המדרש הזה הוא של צומוד בלתי מותנה של היהודי למולדתו. המבחן אינו כאשר טוב וקל, בשעת שפע ורווחה, אלא דווקא בתקופת משבר, בתקופה של קושי.

לאחר מלחמת יום הכיפורים, במשבר הקשה – מהקשים ביותר שחוותה החברה הישראלית; משבר ביטחוני, משבר כלכלי, משבר מוראלי של אבדן הביטחון העצמי, הייתה תופעה של ירידה המונית מן הארץ. ראש הממשלה יצחק רבין התייחס לכך באמירה בוטה ביותר. "נפולת של נמושות", הוא כינה את היורדים.

יתכן שהביטוי חריף מידי, אין הוא "פוליטיקלי קורקט", לא יאה ולא נאה שראש ממשלה ידבר כך על אזרחי מדינתו. יתכן. אבל הוא צדק. מנהיג אינו חייב תמיד להתחנף לאזרחים. לעתים תפקידו להוכיח בשער, להציג תופעה כשלילית, ליצור לה דה-לגיטימציה ולגנות אותה בכל פה.

יתכן שתגובתו הייתה חריפה מידי, אך אני מעדיף אותה אלף מונים, על פני הלגיטימציה שמעניקה היום החברה הישראלית לירידה מן הארץ וליורדים מן הארץ.

מי בכלל מדבר על המושג "ירידה"? היום מדברים על "הגירה". הגירה – פירושה מעבר מארץ לארץ. "עליה" ו"ירידה" הן אמירות שיפוטיות וערכיות: מקומו של יהודי בא"י. ליהודי, חיים בארץ ישראל נעלים לעומת החיים בגולה (עוד מילה שכבר אינה פוליטיקלי קורק), או בניסוח נגטיבי – החיים בגולה נחותים מאשר בא"י. ולכן, יהודי העובר מהגולה לא"י אינו מהגר אלא עולה. יהודי העובר מא"י לגולה, אף הוא אינו מהגר אלא יורד.

החברה הישראלית יצרה לגיטימציה לירידה. כבר אין זו בושה לרדת מן הארץ, אנשים מדברים על כך כעל תופעה טבעית, כמו מעבר דירה. הירידה מן הארץ היא כמעט מכת בכורות – אין כמעט משפחה שלא הוכתה בה. פתאום יש מי שמציעים להעניק ליורדים זכות הצבעה – שזו כבר לגיטימציה פורמלית של המדינה.

באוגוסט 2001, בשיא תקופת פיגועי ההתאבדות, כתב רון מיברג מאמר ב"מעריב", תחת הכותרת "כעכברים מספינה טובעת". וכך הוא כתב, בין השאר: "מדינה שאינה יכולה להציע לאזרחיה יותר מדם, יזע, דמעות, תמרות עשן וגוויות יקיריהם מפוזרות על מדרכותיה, אינה יכולה לכבול אותם לאדמתה; מדינה שקומץ מתנחלים המחופרים בעמדותיהם ובאדמת הזולת ומכתיבים סדר יום רצחני לשישה מיליון אזרחים, אינה יכולה לנחור בבוז אל מי שיוצאים בשעריה כדי לא לשוב; מדינה המטפחת את העוני, מרסקת את החינוך, נכנעת לתכתיבי חרדים, מייבשת ומרעילה את המים ומנפחת את ממשלתה לכדי רבע מהכנסת על חשבון משלם המיסים, אינה יכולה להתנפל על אביב גפן שאמר (או לא) לפני הנוער לשקול את עתידם ואת המשך חייהם בארץ האוכלת הזאת... במעמד צד אחד אני קובע בזאת, שאחרי חמישים פלוס שנות קוממיות מדממת, שעה שמיטב האופטימיסטים חדלו לראות את להבת התקווה מהבהבת בקצה המנהרה, אנו מוותרים בזאת על המונח 'ירידה' לטובת המילה 'הגירה'; מילה המיטיבה לתאר את שעושה הזולת, כאשר הוא ישראלי, אירי או סיני, כאשר הוא משתמש בזכותו המולדת להעתיק את מקום מגוריו לצידו השני של העולם או למדינה סמוכה. רק אומה היסטרית, רדופת תחושות אשם והבאה חשבון קנטרני עם אזרחיה, מרשה לעצמה לעקור אותם אל החיים הקלוקלים שקמו לנו כאן ולהכריח אותם לעמוד, בחזה מנופח מגאווה יהודית, על סיפון 'אח"י-טיטאניק', שקרחון גדול חורר את ירכתיה וחרטומה מאיים להזדקר... הניחו להולכים. הניחו למהגרים. אחת הפרשנויות הלא מפליגות של הדמוקרטיה, היא זכותו של הפרט ללכת ולשוב כאוות נפשו. זה איננו נושא לדיון ציבורי". שנים אחדות לאחר מכן רון מיברג ירד מן הארץ.

כמו מיברג, רבים מן היורדים מאשימים את הארץ, את המדינה, בירידתם. ולא רק היורדים, גם בין הנותנים לגיטימציה לירידה, יש המאשימים את המדינה. לאה רבין, אשתו של המנהיג שכינה את היורדים "נפולת של נמושות", אמרה לאחר ניצחונו של נתניהו ב-1996, שבא לה לארוז את המזוודות ולעזוב את הארץ. ויש להודות, גם בתקופת המאבק שלנו, שמעתי יותר מתושב אחד בגולן האומר שאם יעקרו אותנו, הוא יירד מן הארץ. לא יהיה לו עוד מה לחפש כאן. אף פעם לא יכולתי להבין זאת. מי שמתבטא כך, מה הוא אומר על עצמו ומה הוא אומר על מהות מאבקנו? איך אפשר להיאבק על נשמת אפה של הציונות, ובעת ובעונה אחת להציג את הירידה מן הארץ כאופציה לגיטימית?

אני מאמין שאנו ארץ נהדרת, לא כמונח סאטירי אלא באמת ובתמים, אך לא חסרים בנו פגמים וכשלים. אני משוכנע שהחלוצים שהקימו את המדינה לא חלמו על מדינה שטיפוסים כמשה קצב ואהוד אולמרט יעמדו בראשה, למשל. אבל משבר הוא אתגר, ובמקום להתייאש יש להיאבק.

עלינו לחנך את ילדינו על רעיון של "צומוד" – דבקות באדמה, דבקות בארץ ישראל ובמדינת ישראל בכל מקרה, בכל מחיר, ללא חשבון. יש לחזור וליצור דה-לגיטימציה לירידה מן הארץ, וגם לתופעות כמו דרכון נוסף "לכל צרה שלא תהיה". פעם הייתה אמירה אנטישמית על היהודים, ש"איפה שטוב להם שם מולדתם". הציונות אמרה את ההיפך – "איפה שמולדתנו – שם טוב לנו".

בשירו "אין לי ארץ אחרת", אהוד מנור לא טייח ולא הציג את א"י כארץ מושלמת, נטולת צרות ובעיות. להיפך, "אדמתי בוערת", הוא כתב. והוא לא התכוון לוותר: "לא אשתוק, כי ארצי שינתה את פניה, לא אוותר לה". אך נקודת המוצא והסיום היא המסר המרכזי, ההתחייבות הבלתי מותנית – "אין לי ארץ אחרת".

* "שישי בגולן"