הבלוג של אורי הייטנר

3,850 מי יודע? לא יאומן, אך זה שכר המינימום במדינת ישראל, 2001. עובדי קבלן לא תמיד מגיעים לשכר הזה. אך בין העובדים המסודרים, המשתכרים על פי חוק, רבים מביאים לביתם משכורת רעב זו, ועמה עליהם לפרנס את משפחותיהם.

יש במדינת ישראל מי שמרוויחים סכומים כאלה בשעה (!). בשבועות האחרונים עלו שתי הצעות חוק חברתיות על סדר יומה של הכנסת ועל סדר יומו של הציבור הישראלי. חוק המגביל את גובה שכר הבכירים וחוק המבקש להגדיל את שכר המינימום. שני החוקים הללו נתקלו בהתנגדות חריפה, וזכו מיד לכינוי הדמגוגי "חוקים פופוליסטיים", מצד אותם אנשים. אלה שאין להם כנראה בעיה בכך שהקופה הציבורית משלמת שכר של מיליון וחצי ₪ לחודש (לשם מה, לכל הרוחות, אדם צריך כל כך הרבה כסף, חוץ מחמדנות ורדיפת בצע גרידא), נעמדו על רגליהם האחוריות כדי למנוע מהעובדים העניים ביותר את כבשת הרש – תוספת של כמה מאות ₪ לחודש, שעשויה להיות מה שמבדיל בין חרפת רעב למינימום של פרנסה מכובדת.

מה הסיבה להתנגדות לשכר המינימום? המתנגדים מנמקים את עמדתם בהסברים כלכליים, בהפחדות מפני קריסת המשק. הם מאיימים עלינו בגלי פיטורין ואבטלה גדולה. הם מאיימים עלינו שלמעסיקים לא יהיה כדאי להעסיק והם יאלצו להעביר את עסקיהם לחו"ל. הם מאיימים עלינו מפני בריחת משקיעים.

הנימוקים הללו נשמעים משכנעים. אלא מה? אלה בדיוק אותם נימוקים של מתנגדי העלאת שכר המינימום לגובהו הנוכחי, לפני 4 שנים. גם אז הילכו עלינו אימים, אך כל נבואות הזעם הופרכו כליל. חרף העלאת השכר, האבטלה ירדה, העסקים לא נפגעו, משקיעים לא הדירו רגליהם והצמיחה גדלה. אין זה מקרי. העלאת שכר אינה רק צודקת מבחינה חברתית, אלא היא גם מניעה את גלגלי המשק, מגדילה את כוח הקניה של העובדים, מעלה את שיעור משלמי המס, מקטינה את תשלומי ההעברה. אין דבר יקר יותר למשק מעוני.

ראש הממשלה מרבה לדבר על עידוד היציאה לעבודה כמזור לתחלואי החברה והמשק בישראל. הוא צודק. אך אין דבר המעודד יציאה לעבודה פחות משכר מבזה, שהעובדים המקבלים אותו אינם יכולים לפרנס באמצעותו את משפחתם. תופעת העובדים העניים, היא אחת התופעות הבעייתיות ביותר בחברה הישראלית, והיא מחייבת פתרון מיידי.

חלק ניכר מן העניים בישראל הינם עובדים. יש המבקרים את אופן קביעתו של קו העוני בישראל – קו יחסי לממוצע השכר במשק, ומציעים לקבוע קו עוני מוחלט, על פי סל מוצרים. איני מצדד בעמדה זו, אך ברור שאין סל מוצרים סביר שיכול לפרנס משפחה שבה שני בני הזוג מרוויחים את שכר המינימום הנוכחי ובוודאי לא אם רק אחד מבני הזוג עובד.

מאחר והמציאות הפריכה לחלוטין את הטיעונים הכלכליים נגד העלאת שכר המינימום, ברור שהסיבה להתנגדות היא אחרת. הסיבה אינה כלכלית, אלא אידיאולוגית. המתנגדים הם חסידי האידיאולוגיה הניאו-ליברלית הקפיטליסטית, השוללים עקרונית התערבות המדינה במשק. בדיוק מאותה סיבה הם מתנגדים לשכר המקסימום. רבים מהם היו מעדיפים ששכר הבכירים לא יהיה כה גבוה ושעובדים לא יקבלו שכר כה נמוך, אך מעל הכל עומדת דבקותם באידיאולוגיה הקפיטליסטית הנוקשה שלהם.

אידיאולוגיה זו מקדשת את השוק החופשי, לא ככלי חיוני להנעת הכלכלה, אלא כדבר שבקדושה. אין היום מחלוקת, כמעט, אודות חשיבותו של השוק החופשי ואודות העובדה שהוא המכשיר היעיל ביותר להגדלת העוגה. השאלה היא האם הוא רק כלי, וככזה יש להתייחס אליו באופן אינסטרומנטלי, נקי מרגשות – לטפח אותו היכן שהוא ראוי לטיפוח ולרסן אותו היכן שהוא ראוי לריסון, או הוא ערך עליון העומד מעל לכל ערך אחר. הגישה הקפיטליסטית שוללת כל התערבות חברתית, מתוך אמונה אוטופית ש"היד הנעלמה" כבר תסדר איכשהו את העניינים, בצורה הטובה ביותר, לטובת הכלל. פירוש המילה אוטופיה הוא אי מקום (ביוונית עתיקה). כמו כל אוטופיה, גם האוטופיה הקפיטליסטית לוקה בעיוורון, אינה ערה לעיוותים הנעוצים בשיטה. מי שאינו מתייחס לשוק החופשי בקדושה, אלא מעמיד במרכז את האדם (לא את האגו), יתמוך בהתערבות החברה והמדינה לתיקון עיוותי השוק, להקטנת האי שוויון, להגדלת הצדק החברתי, למלחמה בעוני.

מדינת הרווחה, המבטיחה חינוך, בריאות, סיעוד, תרבות ורווחה לכל, היא דוגמה לשוק חופשי מרוסן. חקיקה סוציאלית המבטיחה את זכויות העובד וזכויותיהם של החלשים בחברה היא דוגמה נוספת לכך. מדינת רווחה היא המאפשרת מימוש של שלושת ערכי המהפכה הצרפתית – חופש, שוויון ואחווה, ולא דבקה בערך אחד באופן מוחלט, על חשבון הערכים האחרים, כפי שעושים הקומוניזם והקפיטליזם.

אחד הנושאים הראויים להתערבות חברתית הוא גובה השכר. על החברה להתערב כדי למנוע את העוול, את הגזל, שבתשלום שכר עלוב כל כך לעובדים. שכר מינימום תמיד יהיה נמוך. גם שכר של 4,600 ₪ - ההצעה הגבוהה ביותר שעל סדר היום הציבורי, הוא שכר נמוך מאוד. אך זהו שכר, שמאפשר חיים צנועים בכבוד. התנגדות לשכר כזה, היא גזילת כבשת הרש.

* BSH