הבלוג של אורי הייטנר

בבחירות לכנסת ה-11 ב-1984 התמודד אריה (לובה) אליאב ברשימה עצמאית. האפשרות לתמוך בו כלל לא עלתה על דעתי. עמדתו בסוגיה המדינית הייתה ונשארה רחוקה ממני ת"ק פרסה. ואף על פי כן, אני זוכר שרציתי מאוד שיכנס לכנסת והתאכזבתי מאוד כשלא עבר את אחוז החסימה.

הסיבה לכך אינה רק עמדותיו בנושאי חברה וכלכלה, שביטאו בדרך כלל את עמדותיי. לא רק היותו קול מוסרי ייחודי. לא רק היותו פוליטיקאי איכותי מאוד. לא רק אישיותו הצנועה מצד אחד, והכובשת מצד שני. רציתי בו דווקא כמי שמייצג דרך שאני מתנגד לה, בשל מה שהוא מייצג בדרכו.

הקול שלו, שכבר אז היה חסר, חסר שבעתיים בשנות האלפים. לצערי, המגיפה הפוסט ציונית הולכת וכובשת מקום מרכזי יותר ויותר בחברה. באקדמיה ובתקשורת היא מושלת בכיפה. במערכת הפוליטית ובציבור היא לכאורה מיעוט שולי. אך גם בקרב ה"שמאל" הציוני, שלא אימץ את הדוקטרינות הפוסט ציוניות והאנטי ציוניות, שלא התדרדר לכיוון הרדיקאלי, ניתן למצוא השפעה חזקה, הולכת וגוברת, של הרטוריקה הפוסט ציונית. דיבור על אהבת מולדת, על ההתיישבות כערך, על זיקתנו לעם היהודי, על ערך העליה לארץ, על זיקה למורשת ישראל אינם השפה של ה"שמאל" הישראלי, גם "השמאל" המתון. השפה הזו היא קולו של לובה אליאב, והיא חסרה מאוד בשיח הציבורי הישראלי. היא הייתה חסרה לפני 26 שנים. לא כל שכן, היא חסרה היום.

מאסתי במחלוקת עם מי שמאמצים את השפה הפוסט ציונית. אני מתגעגע למחלוקת עם מי שמסקנתם ההפוכה לשלי, נובעת מפירוש אחר לאותם ערכים ציוניים בהם אני מאמין. אני מתגעגע לשיח הציוני ולמחלוקת הציונית. אליאב היה בעבורי דוגמה לבר פלוגתא במחלוקת הציונית.

בעיצומה של מלחמת ששת הימים, עיצב יגאל אלון את דרך הפשרה הטריטוריאלית, המבחינה בין אזורים עתירי אוכלוסיה פלשתינאית שעליה איננו רוצים לשלוט, אם רצוננו להיות מדינה יהודית ודמוקרטית, לבין אזורים פנויים מאוכלוסיה כזאת, בהם עלינו לממש את זכותנו הטבעית וההיסטורית על ארץ ישראל בהתיישבות ובריבונות, והם יהוו גבולות בני הגנה למדינת ישראל. אני דוגל גם היום בדרכו, שעד שנת 2000 הייתה עמדת הזרם המרכזי במפלגת העבודה.

לובה אליאב היה הקרוב ביותר להשקפותיו החברתיות והכלכליות של יגאל אלון, אך הוא היה האידיאולוג של מתנגדי גישתו המדינית. את עמדתו התומכת בוויתור על כל השטחים ומתנגדת לכל התיישבות בהם, הוא הציג בספרו "ארץ הצבי". הוא עמד על דעתו, גם כשהייתה דעת מיעוט קטן במפלגתו, ועל רקע זה פרש ממפלגת העבודה ב-1974 והיה ממייסדי של"י ומנהיגה.

אך לאורך למעלה מארבעה עשורים של מחלוקת, לובה אליאב לא התקרנף ונשאר חף לחלוטין מכל השפעה פוסט ציונית. עד יומו האחרון היה ציוני אדוק, בדרכו, ודגל בערכי הציונות.

הסיבה העיקרית להערכתי אותו, לא הייתה השקפת עולמו הציונית, אלא היותו מופת של הגשמה בפועל של האידיאה הציונית. הוא לא היה אידיאולוג מנותק, המסתפק בהצבת החזון וחי רק בעולם הרעיונות. הוא אינו טכנוקרט השקוע בעולם העשיה בלבד, תוך התנתקות מחזון, מרעיונות, מתרבות ורוח.

הוא היה איש ספר, איש תרבות, איש חזון ואיש ביצוע שהגשים את הרעיונות בהם דגל. הוא לא רק דיבר על עליה, התיישבות, ביטחון, חינוך, רווחה ושלום, אלא פעל באופן מעשי להגשמת הערכים הללו. הוא הגשים את ערכי התיישבות בהקמת ערד וחבל לכיש, הוא הגשים את ערך העליה כמפקד ספינת מעפילים וכמי שעסק באופן אישי בקליטת עליה. הוא ייסד מפעלי חינוך ובאופן אישי לימד וחינך בהיותו פוליטיקאי ולאחר סיום דרכו הפוליטית. הוא התנדב אפילו לתפקיד של סניטר בבית חולים במשך שנים אחדות. את כל אותם אתגרי הגשמה חלוצית הוא חיבר בכפר הנוער שהקים בניצנה.

השילוב של חזון ומעש, היותו חלוץ לאין קץ, היותו מופת של הגשמה אישית – זאת גדולתו של אריה לובה אליאב.

יהי זכרו ברוך!

* "בתנועה מתמדת"