הבלוג של אורי הייטנר

מבחינה מוסרית וערכית, אין בעיה באף הרוג ואף פצוע, מבין משתתפי משט ספינות האויב. יש לישראל כל ההצדקה המוסרית לפעולה. המשט הוא פרובוקציה צינית שנועדה להזיק לישראל ולפגוע בה. חיילי צה"ל הותקפו באלימות קשה ומימשו את זכות ההגנה העצמית. כל הטענות בנושא זה נגד ישראל מבטאות צביעות והתחסדות.

אין בעובדה שהצדק איתנו, כדי לשחרר אותנו מן המחשבה – האם נכון היה לפעול כפי שפעלנו, או שניתן ורצוי היה לפעול אחרת. הרי אין ספק שהנזק שנגרם לישראל גדול מאוד. יתכן שניתן היה להיערך מבצעית באופן שתוצאותיו יהיו אחרות. מן הסתם, צה"ל יתחקר את האירוע ויסיק את הלקחים. סימן השאלה הוא במישור המדיני – האם החלטת הממשלה למנוע מהמשט להגיע לעזה שירתה את האינטרס הישראלי טוב יותר מהחלטה הפוכה, לתת למשט להגיע ליעדו.

הדילמה שעמדה בפני מקבלי ההחלטות הייתה קשה. אולי יש נשק ואמל"ח על הספינות? אם ישראל תאפשר את המעבר, עלול הדבר לגרום לשטף של אוניות שתגענה לעזה ולא תהיה כל שליטה על מה שמוברח בהן. אי אפשר לשלול את ההיגיון הרב שבהחלטת הממשלה. ואף על פי כן, בשיקול הכולל, הייתה זו טעות.

המערכה העיקרית שבה ישראל מתמודדת היום, היא המערכה התודעתית וההסברתית. מאז הוועידה הגזענית והאנטישמית בדרבן (2001) ובפרט אחרי שנפגעה יכולת הפגיעה בישראל בטרור המתאבדים (מאז "חומת מגן") ובטרור הקסאמים (מאז "עופרת יצוקה"), עיקר המערכה נגד ישראל ממוקדת ביצירת דה-לגיטימציה לקיומה ולזכות ההגנה העצמית שלה. במסע זה שותפים האסלאם הרדיקאלי (הג'יהאד העולמי), השמאל הרדיקאלי באירופה, הימין האנטישמי הניאונאצי באירופה, מדינות ערב, תורכיה ולמרבה הבושה גורמים ישראלים השייכים לשמאל הרדיקאלי. המערכה הזאת אינה בוחלת באמצעים – הסתה, השמצות, תעמולת זוועה ושקר, עלילות דם, הפרעה לנציגי ישראל להרצות בעולם, אינתיפאדה משפטית נגד מדינאים וקצינים ישראלים, יוזמות להטלת חרם אקדמי ומסחרי על ישראל, דו"ח גולדסטון ועוד. הפרובוקציה הימית היא חלק מהמערכה הזאת.

במערכה הזאת, על ישראל לעבור ממגננה למתקפה, לקבוע את זירת המאבק ולא להיגרר לזירות שבהן יש יתרון לאויב; לא להיקלע למארבים שבהם התבוסה שלנו ודאית.

במקרה זה, ישראל הגישה לאויב ניצחון במתנה, כאשר נגררה לזירה שהוא בחר. הישגו האדיר של האויב הוא ההרוגים והפצועים בתקרית. אך בעצם העימות הוא כבר ניצח. מאחר ואין לישראל סיבה לתת לאויב ניצחונות, היה עליה להימנע מלהיקלע למארב.

ישראל הייתה צריכה "להבריז" למארגני הפרובוקציה. פשוט להתעלם. בלי עימות, אין חדשות. אל-ג'אזירה הייתה מתפארת ב"פריצת" ה"מצור". טוב. אבל העולם בקושי היה שומע על האירוע. הנזק היה מזערי. ואפילו אם היו מעבירים קצת נשק, הוא היה זניח לנוכח אוטוסטרדת המנהרות, ולבטח נזקו היה קטן בהרבה מנזקי העימות הימי רב הנפגעים.

ישראל אינה משכילה להתמודד כראוי עם מתקפת הדה-לגיטימציה. אין היא עושה את הדרוש בהתקפה, והיא כושלת בהתגוננות. שעות השתיקה של ישראל והפקרת השטח התקשורתי לאויב בזמן העימות ובשעות שאחריו הוא דוגמה לכשל. דוגמה נוספת – במקום לזמן את שגריר תורכיה למשרד החוץ, ובלי הצגות של כסאות נמוכים – בנימוס דיפלומטי ובתקיפות להודיע לו שהוא אישיות בלתי רצויה בישראל, חיכינו עד שתורכיה הקדימה אותנו בהחזרת השגריר. אך השגיאה הגדולה הייתה עצם ההיגררות לפרובוקציה, שמיקדה את דעת הקהל בנושא, גרמה לנזק תדמיתי חמור והעניקה לאויב ניצחון במתנה.

* "ישראל היום"