פעולת חיל הים לעצירת פרובוקציית המשט הייתהכישלון. האם היה נכון למנוע את הגעת המשט לעזה? בעיניי זו הייתה טעות. המערכה המרכזית המנוהלת נגד ישראל היום, היא צונאמי הדה-לגיטימציה לקיומה ולזכותה להגנה עצמית. מול מכונת תעמולה גבלסית מיומנת ומשומנת, עדיין איננו ערוכים ולא משיבים מלחמה שערה. פרובוקציית המשט היא אחד השיאים של המתקפה. מארגניה בחרו את הזירה הקשה">כישלון, שגרם ועוד יגרום לישראל לנזק כבד. במבחן התוצאה – התוצאה שונה לחלוטין מזו אליה התכוונו מקבלי ההחלטות. סביר להניח שאילו ידעו שזו תהיה התוצאה, ההחלטות – המדיניות או המבצעיות, היו שונות.
כאשר יש כישלון, יש לבדוק אותו, ללמוד ממנו, להפיק ממנו לקחים. ללמוד איפה היו הטעויות שגרמו לתוצאה הבלתי רצויה, על מנת שבעתיד לא נחזור עליה. אגב, גם הצלחה יש לחקור, בדיוק באותה מידה.
כבכל מקרה של כישלון, מיד עולה קריאה לוועדת חקירה ממלכתית משפטית. קריאה זו הייתה לריטואל, כאילו הוועדה היא איזה קתרזיס לאומי. האם באמת נחוצה ועדה כזו? האם היא תועיל? שמא תזיק?
מה יש לבדוק? את ההחלטות והפעולות של כל המעורבים, מן הראש ועד יחידת הקצה. הראש – הדרג המדיני, במקרה זה – השביעיה ובאופן ספציפי – ראש הממשלה ושר הביטחון. יחידת הקצה – לוחמי השייטת על האניה במהלך הקרב. ובתווך – דרגי הפיקוד והמודיעין, מן הרמטכ"ל ועד כוחות הפיקוד בשטח.
באשר ללוחמים על האניה – אלה פעלו ללא דופי. בקור רוח, אומץ אישי ותושיה שקשה לשער, הם עמדו במשך כחצי שעה בתוך לינץ', התמודדו עמו תוך סכנה מוחשית לחייהם מבלי שאחד מהם פתח באש, מתוך לחץ ופחד, עד שקיבלו פקודה מפורשת כאשר לא נותרה עוד כל ברירה אחרת. בתנאים הקשים ביותר, לא נהרג אף לוחם ישראלי. בהתייחס לתנאים הקשים שבהם נמצאו הלוחמים, גם מספר ההרוגים מבין מבצעי הלינץ' היה מזערי. בשאר כלי השיט, שבהם ההתנגדות הייתה פאסיבית, הפעולה עברה באופן חלק, ללא כל תקלות. לוחמי השייטת ראויים אך לשבח.
הטעויות והתקלות היו עד הנקודה שבה נקלעו הלוחמים ללינץ'. האם אופן הכניסה לאניה היה הנכון? האם האמצעים של הלוחמים היו מתאימים? האם ניתן היה להשתמש ב"נשק אל הרג" כדי להמם את האויב ולאפשר פעולה חלקה, שלא תצריך שימוש בנשק חם? האם שיטת הפעולה הייתה מתאימה? האם כדי לעצור את המשט היה הכרח בהשתלטות פיסית על הספינה, או שמא היו חלופות טובות יותר? (יתכן שהחלופות האחרות, המוצגות היום, לאחר מעשה, היו מזיקות אף יותר. למשל – חסימה באמצעות אוניות כדי לייבש אותם על הים, עלולה הייתה להשאירם לאורך זמן במוקד העניין הבינלאומי, ולאחר כמה ימים כ"קורבנות מצור במשבר הומאניטרי" וכד'). יש לבחון גם את תפקוד המודיעין – מדוע המודיעין לא צפה התנגדות כזו? האם היה ביכולתו לצפות? האם בזמן שהיה בידו מול יעד מתוחם וידוע, ניתן להשלים עם טעות כזו בהערכת המצב? שאלות קשות, שיש לבדוק אותן.
אבל השאלה העיקרית היא שאלת הדרג המדיני. יש לבחון את הדרג המדיני גם בסוגיה המבצעית – האם נבחנו מספיק חלופות? האם נשאלו השאלות המתאימות? אולם העיקר היא שאלת התבונה שבעצם ההחלטה. בדילמה הקשה, בין הנזק שעלול להיגרם מהגעת המשט אל חופי עזה לבין הנזק שעלול להיגרם מהעימות המתוקשר עם המשט – האם התקבלה ההחלטה הנכונה? האם השיקול המדיני והתדמיתי לא אמור היה להכריע את הכף להחלטה הפוכה? האם במצב שבו עיקר המלחמה נגד ישראל היא תעשיית הדה-לגיטימציה לעצם קיומה ולזכותה להגן על עצמה, היגררות לזירה שהאויב בחר, ושבה יש לו יתרון גדול, היא החלטה נבונה? ומצד שני – אילו ניתן למשט להגיע לעזה, האם לא היה נפרץ פרץ לשטף של רכבת ימית להעברת אמצעי לחימה לחמאס? אני חשבתי טרם התקרית ואני חושב אחריה שההחלטה הייתה שגויה, אולם אין ספק שעל שתי כפות המאזניים טיעונים כבדי משקל. אף שדעתי שונה מעמדת הממשלה, החלטתה בהחלט סבירה.
האם השאלות הללו מצדיקה ועדת חקירה ממלכתית? האם ועדת חקירה, בראשות שופט, היא מקום לבחון במדינה דמוקרטית החלטות מדיניות וביטחוניות לגיטימיות של ממשלה נבחרת? בשום פנים ואופן לא. על הממשלה האחריות, תפקידה לקבל החלטות, היא יכולה לקבל החלטות שגויות וכל החלטה שהיא תקבל היא החלטה שגויה בעיני מי שמתנגד לה. לאחר מעשה תמיד ניתן לבחון את התוצאה, אך אין זו סוגיה משפטית שלשופט בית המשפט העליון, העומד בראש ועדה ממלכתית, יש לגביו שיקול דעת מיוחד. כשלי הדרג המדיני הם עניין לציבור. הכנסת רשאית להביע אי אמון בממשלה. הציבור יכול לקרוא להתפטרות הממשלה ולהפגין נגדה ברחובות. התקשורת היא זירה שבה יש לקיים את הדיון הציבורי הזה. בבחירות ניתן להחליף את השלטון, להעניש את הממשלה על מחדליה. תרבות ועדות החקירה המשפטיות בסוגיות פוליטיות ומדיניות היא תרבות אנטי דמוקרטית שיש להיגמל ממנה.
בדיוק כפי שלא היה מקום לוועדת חקירה על ההתנתקות, שהיא החלטה מדינית וביטחונית מובהקת של הממשלה ושל הכנסת, אלא רק את מחדלי הטיפול בעקורים, כך אין מקום לוועדת חקירה על ההחלטה המדינית בנוגע למשט.
הכשלים המודיעיניים והמבצעיים ראויים לחקירה. בעיניי, ראוי שהצבא, האמון על תחקירים מקצועיים לעילא ולעילא יבצע את התחקירים. אולם כיוון שדעת הקהל נוטה לחשוד בגוף החוקר את עצמו, יתכן שיש להוסיף על כך ועדה מקצועית אזרחית, שיהיו בה מומחים – אנשי צבא בדימוס ואנשי אקדמיה. כאחד מחברי הוועדה – גם משפטן, לבחון סוגיות משפטיות. אין כל עניין בוועדת חקירה משפטית לבחינת תקלות מודיעיניות ומבצעיות. הגיעה השעה שנשתחרר מהתפיסה של אהרון ברק, לפיה גם החלטה אם להסתער משמאל או מימין היא הכרעה משפטית.
תרבות ועדות החקירה המשפטיות (ואני כולל בכך גם את ועדת וינוגרד, שאמנם לא הייתה ממלכתית, אולם הרכבה וזהות העומד בראשה היו זהים לשל ועדות חקירה ממלכתיות) היא תרבות קלוקלת של משפטיזציה; בחינת סוגיות בלתי משפטיות במשקפיים משפטיות. אין בכך כל צורך. אין בכך תועלת.
יש בכך נזק. הנזק הוא הציפיה שנוצרה, מאז ועדת אגרנט, לא לוועדה שמטרתה להפיק לקחים, אלא לוועדה שמטרתה לערוף ראשים. הלקחים עליהם ממליצה הוועדה, הם תמיד בצל "הבשר", ההמלצות הפרסונליות. אם אין המלצות כאלו, זו "ועדת טיוח". אם ההמלצות נוגעות רק לדרך המבצעי, הן מוגדרות "הטלת אחריות על הש.ג.". ואכן, מי שנושא באחריות הוא תמיד הדרג המדיני. לשם כך אין צורך בוועדת חקירה. האם תמיד אחריות פירושה הדחה? לא בהכרח. אך תרבות ועדות החקירה יוצרת ציפיה להדחה. זו תרבות שיצרה משוואה: הדחה או טיוח.
היה כישלון. נעשו טעויות. נגרם נזק. חובה ללמוד ולתקן. ועדת חקירה משפטית היא האמצעי הפחות מתאים לתיקון.
* "חדשות בן עזר", "מקור ראשון"
בבלוג זה
בכל הבלוגים
