הבלוג של אורי הייטנר

מה ההבדל בין המזון והחשמל? מדוע את החשמל הפרטנו, כבר לפני קרוב לשני עשורים, ואת האוכל לא?

באחד התהליכים האסטרטגיים, הגדרנו מה הדברים שאנו רוצים להשאיר באחריות הקיבוץ ומה הדברים שאנו רוצים להעביר לאחריות החבר ותקציבו. חילקנו את כל סעיפי תקציב הקהילה לשלוש קטגוריות: סעיפים שנועדו לשרת את הכלל, כמו התרבות, החינוך המשותף והנוי, באחריות הקהילה ובתקציבה. סעיפים שנועדו לשרת את הפרט, כמו החשמל והניידות, באחריות החבר ובתקציבו. סעיפים המבטאים את הסולידריות החברתית והערבות ההדדית בינינו כמו הבריאות, הרווחה והביטחון הסוציאלי, באחריות הקהילה.

לאיזו קטגוריה שייך המזון? אין הוא עניין קהילתי כמו התרבות והחינוך. אין הוא עניין של רווחה כמו הבריאות. כמו החשמל הוא מיועד לפרט וראוי היה להפריטו. מדוע, אם כן, השארנו אותו באחריות הקהילה?

למעשה, לא השארנו את המזון באחריות הקהילה. בעבר היו לנו מוצרים חופשיים בחד"א, חלוקה של מוצרים לבתים, מוצרים מסובסדים בכלבו. את כל אלה ביטלנו (למעט הלחם, אליו עוד אחזור). חבר קונה את החלב ומוצריו, את הירקות והפירות, את הביצים, את כל המצרכים שהוא רוצה בביתו, בכלבו או מחוץ לאורטל. מה שהשארנו באחריות הקיבוץ הוא חדר האוכל. חדר האוכל, לא במובנו כספק מזון, אלא כמרכז החברתי העיקרי בקיבוץ; כמקום המפגש של החברים. את קיומו של המוסד החברתי הזה אנו רוצים לשמר וזו הסיבה היחידה לכך שלא הפרטנו את המזון.

השינויים שערכנו בחדר האוכל, מבליטים זאת. בדיונים על חדר האוכל, נוכחנו שבחורף ממעטים החברים להגיע לארוחת הערב (לעתים 4-5 סועדים לארוחה) וכתוצאה מכך אין הוא ממלא בתקופה זו את ייעודו. החלטנו על ניסיון לשנה – בין סוכות לפסח, נרכז שתי ארוחות ערב בימי החול, בימים ב' ו-ד'. את הסכום שנחסך לא הפרטנו, לא העברנו לתקציב החבר, אלא ייעדנו אותו לשדרוג אותן שתי ארוחות. הניסיון הצליח מעל המשוער – באותן שתי ארוחות חדר האוכל התמלא, כמו בערבי הקיץ, וכך הניסיון הפך לקבע ופועל בהצלחה כבר 13 שנים.

****

מזה מספר שנים לא מבוטל, אנו נתקלים בבעיה חוזרת ונשנית שטרם מצאנו לה פתרון – חריגות משמעותיות בתקציב ענף המזון. בדיון על בעיה זו, עולה תדיר שאלת הפרטת הענף. שאלה זו עולה, במקביל, גם בדיונים אודות אורחות חיינו.

החלוקה העקרונית של התקציב לקטגוריות נעשתה לפני כעשור וחצי וכמובן שניתן לפתוח אותה לדיון מחודש. אך גם במסגרת העקרונות הקיימים, איני רואה את הפרטת המזון כבעיה, ויש לדון בכך באופן פרגמטי.

כיוון שאין סיבה עקרונית לכך שהמזון יהיה באחריות הקהילה, אלא הרצון לקיים את חדר האוכל, נשאלת השאלה האם באמת קיומו המוצלח של חדר האוכל כמרכז חברתי מותנה בכך שהמזון יתוקצב בידי הקהילה. אם החברים ישלמו על המזון – יביא הדבר בהכרח לסגירתו של חדר האוכל או לירידה משמעותית בתפקודו? אולי דווקא מצב שבו קיומו הכלכלי של ענף המזון מותנה בבחירת החברים לשלם, יגרום לענף להשתפר בתחרות על הלקוח, וחדר האוכל יפרח וישגשג יותר מכפי שהוא היום?

עקרונית הדבר יתכן בהחלט. במקרה כזה, המטרה החברתית של חדר האוכל תהיה נשכרת מהפרטה. הבעיה היא, שהניסיון האמפירי בקיבוצים אחרים מוכיח, שברוב המקומות בהן חד"א הופרט, לאחר תקופה מסוימת הוא חדל להתקיים, או צמצם למינימום את פעילותו.

מצד שני, אי אפשר להשלים עם החריגות הללו ועם תחושת הבזבוז ולא לתת לה מענה. מה עושים?

יש לציין, שהסיבה לחריגה אינה נובעת בהכרח רק מבזבוז הנובע מהשיטה. יש לבחון האם התקצוב הוא נכון, איך לשפר את הניהול, האם התמחור נכון, האם המחיר לתיירות ולאוכלים מן החוץ אינו נמוך מידי. אך אין לי ספק, שכל בחינה מעמיקה של העניין (והמזכירות החליטה בישיבתה האחרונה על בחינה כזו) תוכיח שאחת הבעיות היא התנהגות בעייתית של חברים. את הבעיה הזו יש לפתור גם אם חלקה בחריגה קטן, יחסית.

****

החיים בקיבוץ מבוססים על אמנה חברתית בין חבריו. אצל שלושת המוסקטרים מנוסחת האמנה בביטוי "אחד בעד כולם, כולם בעד אחד". הקיבוץ מגדיר זאת, בעקבות קארל מרקס: "מכל אחד לפי יכולתו, לכל אחד לפי צרכיו". הקיבוץ מבוסס על "ערבות הדדית", בעקבות חז"ל: "כל ישראל ערבים זה בזה".

לב העניין הוא ההדדיות. אין טעם ל"כולם בעד אחד" בלי "אחד בעד כולם". אין טעם ל"לכל אחד כפי צרכיו" ללא "מכל אחד לפי יכולתו". אין משמעות לערבות אם אינה הדדית.

הבעיה המרכזית של הקיבוץ, היא אותם חברים היודעים היטב להושיט ידם כדי לקחת, אך לא תמיד עושים זאת כדי לתת. היודעים היטב לעמוד על מימוש צרכיהם, אך לא בהכרח נותנים לפי יכולתם. אותם חברים הופכים את הערבות לבלתי הדדית. בכך, הם מפרים את האמנה החברתית.

יש להודות, שעם כל השינויים שביצענו, המענה שנתנו לבעיה הזו היה חלקי בלבד. טרם מצאנו את הדרך לגרום לכל החברים למלא באופן מלא את חלקם באמנה החברתית. אין ספק, שזה אחד הגורמים המרכזיים, אם כי לא היחיד, לכך שחלק מן החברים התייאשו מן הרעיון השיתופי ומבקשים לשנות את אורח חיינו הקיבוצי.

הביטוי המרכזי לאמנה החברתית הוא בעבודה, אך היא מתבטאת גם בחברה. וגם חדר האוכל הוא ביטוי לכך. האם אני מתייחס לחדר האוכל כאל דבר שאני אחראי לו באופן מלא, כי אני שותף בו, כאילו היה שלי פרטי, ואף יותר מכך, כיוון שיש לי אחריות גם לחבריי? או שמא אני מתייחס אליו כאל משהו שאין לי אחריות עליו, ששייך למשהו זר שנקרא "הציבור", אבל אני יכול ליהנות ממנו ולחגוג על מזון חינם?

כאשר חברים באים לסעודת ליל שבת עם כלים גדולים ומעמיסים מזון להאכלת גדוד במשך שבוע, הם מפרים את האמנה החברתית בינינו. כך גם חברים שבמקום לקנות ירקות בכלבו, מעדיפים לקחת מן הליין של ארוחת הערב. כאשר חבר פורס לחם שלם במכונה כדי לקחת שתי פרוסות, והחבר שבא אחריו לא נוגע בכיכר הפרוסה הטריה, אלא לוקח כיכר חדשה ופורס גם אותה כדי לקחת שתי פרוסות, משהו כאן בעייתי. לא כך נוהג מי שמחויב לאמנה החברתית.

מעולם, גם בהיותי תורן, לא הערתי לחבר שהעמיס והעמיס והעמיס, גם כאשר התפלצתי. למה? כי זה לא נעים, כי איננו אוהבים להיות שוטרים. אז איך אפשר להתמודד עם הבעיה?

כאן אנו חוזרים לסוגיית ההפרטה. אולי בכל זאת, אין מנוס? אם חברים מפרים את האמנה החברתית, מה הטעם לפעול על פיה כאילו הכל בסדר?

****

הפתרון, בעיניי, הוא גישה גמישה להפרטת המזון. בין תקצוב מלא של הקהילה לבין הפרטה מלאה, יש דרכי ביניים.

אני מציע הפרטה חלקית. ראשית, מאחר והמטרה היחידה של תקצוב המזון היא חיזוק חדר האוכל, יש להפריט לחלוטין את לקיחת האוכל הביתה. חבר רוצה לקחת אוכל? בבקשה, בתשלום מלא. הקיבוץ אינו צריך לממן זאת ולא לסבסד זאת, כפי שאינו מממן את האוכל הנקנה בכלבו. שנית, יש לעבור מהמצב הנוכחי – מסעדה בסבסוד של 100%, למסעדה בסבסוד נמוך יותר. במילים אחרות – הפרטה חלקית, שבה החברים ישלמו על המזון מחיר מוזל, שיסובסד מתקציב הקהילה.

מה צריך להיות אחוז הסבסוד? הנוסחה צריכה להיות – יש להפריט במידה שלא תפגע בתפקידו החברתי והתרבותי של חדר האוכל. כמה? לכך נגיע בדרך של ניסוי וטעיה. יש לקבוע אחוז מסויים של סבסוד ולתמחר על פיו את המזון. לאחר שנתיים ניסיון, לבחון את התוצאות ובהתאם להן – להקטין את שיעור הסבסוד, להגדילו או להשאירו כמות שהוא.

ובאשר למכונת הלחם – מן האנכרוניזם הזה הגיע הזמן להיפרד. כאשר ביטלנו את המוצרים השארנו רק את הלחם. הסיבה לכך הייתה הנוחות, בשל מכונת הלחם. היום, כאשר הכלבו פתוח מידי יום, והבזבוז במכונת הלחם חוגג, והמכונה גם אינה בטיחותית במיוחד, ניתן ורצוי למכור לחם פרוס בכלבו.

****

ולסיום, זו הזדמנות להביע הוקרה לצוות המטבח לדורותיו, ובראש ובראשונה למנדל העל דורי, על הרמה הגבוהה כל כך של האוכל באורטל. אנשים מן החוץ שמגיעים לארוחה באורטל, אינם מאמינים שיש דבר כזה בחדר אוכל קיבוצי. איכות האוכל באורטל הייתה לשם דבר.

בתוכנו, משום מה, יש לא מעט קיטורים. הסיבה לכך אינה קשורה כהוא זה לאיכות האוכל, אלא לצורך הקיים אצל חלק מן האנשים לקטר על אוכל (אולי זה עניין גנטי, עוד מימי אבותינו במדבר, שקיטרו והתגעגעו לבצלים ולשומים במצרים).

למנדל – שכבר 32 שנים מגיע מידי בוקר למטבח עם אנרגיות ומוטיבציה כאילו זה יומו הראשון במטבח, ויחד עם הצוות מאכיל אותנו בכישרון רב בארוחות נפלאות – תודה!

* מידף - עלון קיבוץ אורטל