הבלוג של אורי הייטנר

"לאחר הקריאה, גם השיתופיים שביניכם – אני מבטיח – ירוצו להתחדש". כך הסתיים מאמרו של קרני עם עד בעיתון "ידיעות הקיבוץ"(4.6.10) – "ספר הספרים הקיבוצי".

"להתחדש", מכוון קרני ל"קיבוץ המתחדש", כפי שמכונה בלשון מכובסת (שהיא גם לשון החוק, שנוסח במכבסת התק"צ) הקיבוץ המעמדי. ומהו אותו ספר, שמי שיקרא אותו "ירוץ להתחדש"? "אוגדן תקנונים, הנחיות והמלצות" שהוציאה התק"ם בתשמ"ט 1988.

אני זוכר היטב את האוגדן הזה. הייתי אז בקדנציה הראשונה שלי כמזכיר אורטל. אני זוכר איך כבר אז התייחסתי אל האוגדן, כמו גם אל חוברות "אחזקת אדם" [1] כאל המלצה מעניינת, אך לא רלוונטית לחיינו.

במאמרו ציטט קרני דוגמיות מן האוגדן, כדי להוכיח עד כמה הקיבוץ השיתופי הוא תופעה אנכרוניסטית ונלעגת. למשל, בפרק הנוגע לעזיבה נכתב ש"הקיבוץ יאפשר לו ולילדיו לקחת את מלבושיו שסופקו לו, את הריהוט והציוד המיטלטל וגם דמי עזיבה על פי ההחלטה התנועתית. מנגד, לא יכול לתבוע דבר מהקיבוץ, לרבות תשלום עבור ימי עבודה שצבר, זכויות נסיעה לחו"ל" וכו'. בפרק הנוגע להורים שכולים נאמר: "כל התגמולים המתקבלים ממשרד הביטחון או ממקורות אחרים יוכנסו לקופת הקיבוץ, כדין כל הכנסות החברים, פרט למענק בגין ימי חג, זיכרון, או נסיעות ההורים או האלמנה לטקסי זיכרון מחוץ לקיבוץ". וכך הוא ממשיך בתקנון אודות התור לנסיעות לחו"ל, הנחיות לחבר הטס לחו"ל ועוד מטעמים ותופינים.

קראתי, וניסיתי להשתכנע. אני הרי שיתופניק, והנה הציטוטים מן האוגדן מראים לי איזה דבר נורא הוא קיבוץ שיתופי ולכן מיד "ארוץ להתחדש". כל כך מגוחך...

מגוחך? לא מגוחך. פשוט, כל כך לא רלוונטי לאורטל. אנחנו לא קיבוץ שיתופי סטנדרטי. לפני חודשים אחדים נפגש הפורום המוביל של תהליך ההסכמות עם חברים ממרום גולן ומכפר חרוב, שסיפרו על תהליך השינוי שעברו. חלקו הראשון של דברי כל אחד מהם, היה מה המציאות אותה רצו לשנות. הייתה זו מציאות נוסח האוגדן הזה. אותם קיבוצים הפכו למעמדיים כדי לשנות את הדפוסים שאנו כבר שכחנו שפעם היו הדפוסים באורטל. אנו הקדמנו אותם בשנים רבות בהשתחררות מאותם דפוסים ובשינוי הקיבוץ ועיצוב הקיבוץ החדש. אלא שהקיבוץ החדש שעיצבנו היה דבר הרבה יותר יצירתי ומקורי – אנו לא אימצנו את דפוסי החיים של החברה הרכושנית, אלא עיצבנו קיבוץ מתחדש באמת – קיבוץ שיתופי אחר.

בשנה שבה יצא לאור האוגדן, אנו הקמנו את "צוות השינוי" והובלנו את "תהליך השינוי" הראשון – ראשון מתוך 6 תהליכים (החל בתהליך השלישי התחלנו לכנות אותם "תהליכים אסטרטגיים"). היום אנו בעיצומו של התהליך השביעי. בתהליכים הללו שינינו את הקיבוץ באופן יסודי, תוך שמירה קפדנית על ערכיו ועקרונותיו המכוננים. בזכות אותם שינויים, היינו יותר שיתופיים – במהות העמוקה של השיתוף, מאשר בקיבוץ הישן, התקנוני כל כך, שהאוגדן ממנו ציטט קרני עם עד מייצג אותו במדויק.

****

היום אנו נמצאים בשלב חדש. לדאבוני, חלק לא מבוטל מחברי הקיבוץ, גם אם לא רוב החברים, איבד את אמונתו ברעיון השיתופי ושואף לאורחות חיים בלתי שיתופיים. שנים של סטאטוס קוו בין תומכי השיתוף לתומכי ההפרטה תקעו את אורטל באופן שאינו מאפשר להתקדם לכל כיוון, אינו מאפשר המשך הקליטה והצמיחה הדמוגרפית ועלול להביא לקרע פנימי בתוכנו.

האפשרויות העומדות לפנינו הם להמשיך לדבוק איש בעמדתו ולנסות "לנצח" בהכרעת רוב, שעלולה לחולל קרע, או לנסות ליצור קונסנזוס חדש, שיכיל את החברים כולם, את בעלי כל העמדות.

אני מאמין בדרך ההסכמות, ורואה בצורך ליצור קונסנזוס חדש עניין קיומי לאורטל, לא פחות. ברור לי, לצערי, שהקונסנזוס לא יכול להיות של קיבוץ שיתופי מלא, שבו אני מאמין. ברור לי, שכדי ליצור הסכמות, יהיה עליי לוותר ולהתפשר. אולם קונסנזוס בשום אופן לא יוכל להיות אימוץ דרכם של הקיבוצים המעמדיים (או "מתחדשים" בכיבוסית).

מסיבה זו אין לי שום עניין "לשמוע קיבוצים אחרים". המציאות שבעטיה הם החליטו להפריט עצמם לדעת שונה בתכלית מהמציאות באורטל, והכיוון שבו הם בחרו אינו מעניין אותי, ואין שום סיכוי שהוא יהיה כיוון הקונסנזוס החדש.

הקיבוץ החדש שניצור באורטל, לא יהיה שיתופי במלוא מובן המילה, אך הוא ישמר בתוכו מרכיבים חשובים של הקיבוץ השיתופי. כפי שניסחנו בנייר העקרונות של פורום ההסכמות, החינוך, התרבות, הביטחון הסוציאלי ועוד יישארו באופן מלא באחריות משותפת של הקיבוץ. חדר האוכל, הבריאות ומשאבי האנוש, כולל ההשכלה, יהיו באחריות של הקיבוץ ושל החבר, בנוסחה שתקבע במודל.

אולם מעבר לדברים שנוסחו בנייר העקרונות, הדבר החשוב ביותר, הוא להבטיח שבניגוד לקיבוץ המעמדיים, לא יהיו באורטל פערים משמעותיים והעיקר – שלא יהיה עוני. יש להבטיח, שבניגוד לקיבוץ המעמדיים, שבתהליך שעברו מיעוט קטן התעשר והרוב נפגעו במצבם הכלכלי – אצלנו התופעה הזאת לא תחזור. אנו ניצור מבנה חדשני, שאין כמוהו באף קיבוץ, של שיתוף רך, של שוויוניות יחסית, של ערבות הדדית ברמה גבוהה, ובלי לפגוע במצב החברים. זה המבחן של המודל שניצור. אני משוכנע, שאם נשכיל לעצב מודל כזה, הוא יהנה מתמיכת רוב גדול של החברים, ובלבד שיהיו פתוחים לעצם הרעיון של יצירת קונסנזוס חדש, תוך נכונות לוותר על עמדות הפתיחה שלהם.

עלינו ליצור מודל, שדרכו נצליח להתמודד ביתר הצלחה עם הבעיה של הקיבוץ השיתופי – החברים המנצלים אותו לרעה, בכך שאינם ממלאים כראוי את חלקם באמנה החברתית; אינם תורמים ככל יכולתם. הצלחתנו להתמודד עם התופעה בתהליכים האסטרטגיים עד כה הייתה חלקית בלבד. יתכן שהמבנה החדש ייתן, סוף סוף, מענה גם לבעיה זו.