הבלוג של אורי הייטנר

דרשה בקבלת שבת באורטל, 18.6.10

פרשת חוקת היא פרשה רבת סיפורים, שונים ומשונים, יש בה הרבה מסתורין, רב בה הנסתר על הגלוי. לפיכך, היא משאירה מקום לפרשנות ומדרש, ואכן, רבים המדרשים העוסקים בסיפוריה. פרשת חוקת היא הפרשה השישית בספר במדבר. כל ספר במדבר רצוף משברים, ואתגרים מנהיגותיים קשים ניצבים בפני משה. כך, למשל, בשתי הפרשיות האחרונות, שעסקו במשבר המרגלים ובמשבר קורח.

הפרשות עד כה, עסקו בשנה שנתיים הראשונות במדבר. ולפתע, בפרשה זו, קפיצה בזמן של 38 שנים, סמוך לכניסה לא"י וראשית כיבושה. בפרשה זו אנו נפרדים משניים מבין שלושת המנהיגים הגדולים של עם ישראל, אחותו ואחיו של משה – מרים ואהרון. בעדה התימנית מקובל לקרוא את הפרשה עד סמוך למות אהרון, ואת חלקה האחרון של הפרשה לקרוא בשבת שאחריה. מנהג זה נובע מהקושי לעמוד באבל לאומי כפול כזה.

הפרשה נפתחת בחוקת פרה אדומה. מדובר בפולחן שבו נטחנת פרה שכולה אדומה ומאפרה נוצר חומר המטהר טומאה, ומטמא טהרה. פרשת פרה אדומה מוזרה מאוד, אין לה כל פשר, והיא הדוגמה הבולטת ביותר בתורה למצווה שאין לה טעם שכלי, ויש לקיים אותה אך ורק בשל העובדה שניתנה, מתוך הבנה שיש דברים הנשגבים מיכולת הבנתו של בשר ודם. השימוש במילה חוקה, ולא חוק, מקובל בסוג כזה של מצוות וחוקים, שקשה להבינם או שלכאורה הם עומדים בסתירה לרוח התורה.

כל פרק יט, הפרק הראשון בפרשה, מוקדש לפרה האדומה. פרק כ נפתח באירוע דרמטי, המתואר ביובש, כדו"ח ענייני: "וַיָּבֹאוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל כָּל-הָעֵדָה מִדְבַּר-צִן בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן וַיֵּשֶׁב הָעָם בְּקָדֵשׁ וַתָּמָת שָׁם מִרְיָם וַתִּקָּבֵר שָׁם". זה הכל. ומיד עוברים לפסוק הבא, שלכאורה אינו קשור כלל: "וְלֹא-הָיָה מַיִם לָעֵדָה וַיִּקָּהֲלוּ עַל-מֹשֶׁה וְעַל-אַהֲרֹן". ומכאן המסורת והמדרש קושרים את מרים למים. היא אחראית על באר המים, בארה של מרים. ובמותה – אין מי שידאג למים לעם הנודד במדבר. העם מצפה ממשה ואהרון למלא את החסר, אך הם חסרי אונים. "וַיָּבֹא מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן מִפְּנֵי הַקָּהָל אֶל-פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד וַיִּפְּלוּ עַל-פְּנֵיהֶם וַיֵּרָא כְבוֹד-יְהוָה אֲלֵיהֶם". אותיות המילה מים מופיעות בשם מרים. שמה מרמז גם לאירוע הבא – דרישת העם למים והריב של העם עם משה – אותיות המילה "מריבה". "המורים" – מורדים, כפי שמאשים משה את העם, מרמזים אף הם לשמה של מרים.

אלוהים מורה למשה ליטול את מקלו, להקהיל את העם ויחד עם אהרון לדבר אל הסלע ולהוציא ממנו מים. משה נוטל את מקלו, מקהיל את העם ומכה פעמים במקלו בסלע, והנה יוצאים המים. ומיד לאחר מכן מקבלים משה ואהרון מאלוהים את הבשורה המרה, שלא יכנסו לארץ ישראל. להודעה הזאת עוד נשוב. נסתפק כאן באמירה שההודעה סתומה ותמוהה. לא ברור מה רוצה אלוהים מחייהם של משה ואהרון ועל מה הוא מעניש אותם, עונש כבד כל כך.

חרף ההודעה, ממשיך משה להנהיג את העם, ובמהלך הפרשה הוא מוביל אותם לכיבוש חלקה המזרחי של הארץ, עבר הירדן המזרחית, כולל הגולן: "וַיִּפְנוּ וַיַּעֲלוּ דֶּרֶךְ הַבָּשָׁן וַיֵּצֵא עוֹג מֶלֶךְ-הַבָּשָׁן לִקְרָאתָם הוּא וְכָל-עַמּוֹ לַמִּלְחָמָה אֶדְרֶעִי.  לד וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה אַל-תִּירָא אֹתוֹ כִּי בְיָדְךָ נָתַתִּי אֹתוֹ וְאֶת-כָּל-עַמּוֹ וְאֶת-אַרְצוֹ וְעָשִׂיתָ לּוֹ כַּאֲשֶׁר עָשִׂיתָ לְסִיחֹן מֶלֶךְ הָאֱמֹרִי אֲשֶׁר יוֹשֵׁב בְּחֶשְׁבּוֹן.  לה וַיַּכּוּ אֹתוֹ וְאֶת-בָּנָיו וְאֶת-כָּל-עַמּוֹ עַד-בִּלְתִּי הִשְׁאִיר-לוֹ שָׂרִיד וַיִּירְשׁוּ אֶת-אַרְצוֹ".

ובין הסיפורים על כיבוש עבה"י, שזורים אירועים דרמטיים נוספים. אחד הסיפורים הדרמטיים ביותר הוא סיפור מותו של אהרון, בהור ההר. משה, אהרון ובנו אלעזר עולים להור ההר. אהרון עולה להר לעקדה, בידיעה שזו תחנתו הסופית; שהוא לא ישוב עוד. גם אלעזר בנו יודע זאת. על ההר מבצע משה את טקס חילופי המשמרות. העם אינו מבין לאיזו מטרה עלו השלושה. בני ישראל ממתינים בדריכות למרגלות ההר. ובאותה שעה, על ההר, מפשיט משה את אהרון ממדי השרד של הכהן הגדול ומלביש אותם על גופו של אלעזר. אהרון מת על ההר, ומעתה אלעזר הוא הכהן הגדול. העם, שראה את משה עולה עם אהרון ואלעזר, רואה את משה יורד עם אלעזר בלבד. "כט וַיִּרְאוּ כָּל-הָעֵדָה כִּי גָוַע אַהֲרֹן וַיִּבְכּוּ אֶת-אַהֲרֹן שְׁלֹשִׁים יוֹם כֹּל בֵּית יִשְׂרָאֵל". 

אך זו אינה הדרמה האחרונה בפרשה. קצרה רוחם של העם בדרך, והם החלו לקטר על האוכל והמים – תכונה שכנראה התגלגלה בDNA גם אלינו. אלוהים כועס ושולח נחשים לנשוך את העם. רבים מתו, והנותרים התחרטו, התנצלו, התפללו וביקשו רחמים. אלוהים מורה למשה לעשות נחש מנחושת ולהניח אותו על ראש של תורן גבוה. כל החולים שהביטו בנחש – נרפאו. מה נחש? למה נחש? מה הוא מסמל? תעלומה. אחד הפירושים הוא, שלא הנחש העיקר, אלא התורן הגבוה, שאילץ את החולים להרים ראשם ולשאתו אל השמים, אל האלוהים. אם כך, למה נחש? וכי נחש נחושת יכול להמית או להחיות? לי הסיפור התמוה הזה נשמע יותר כהשפעה של עבודה זרה.

התעלומה הגדולה ביותר בפרשה, בעיניי, היא העונש של משה. מצד אחד, האמנם מדובר בעונש? הרי עוד בפרשת המרגלים אלוהים מודיע שמבין כל בני דור המדבר רק יהושע וכלב יכנסו לארץ, ומכאן שכבר 39 שנים לפני הכניסה היה על משה להבין שהוא לא יכנס לארץ. אך בפרשה זו בפירוש מדובר בעונש למשה ואהרון: "יַעַן לֹא-הֶאֱמַנְתֶּם בִּי לְהַקְדִּישֵׁנִי לְעֵינֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, לָכֵן לֹא תָבִיאוּ אֶת-הַקָּהָל הַזֶּה אֶל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר-נָתַתִּי לָהֶם". על מה מדובר? מה עשה משה? איך מנהיג שעמד בצורה מעוררת התפעלות וכבוד, בארבעים שנות מבחן קשה של הנהגת עם עבדים קשה עורף, נענש בעונש כה חמור? על מה ולמה?

הסמיכות של ההודעה לפרשת הוצאת המים, והפסוק הבא המדבר על "מי מריבה", הביאה חלק מן המפרשים למסקנה שהחטא היה בכך שמשה הצטווה לדבר אל הסלע, והוא הכה בו. ביג דיל. זו עבירה שעליה ראוי אדם לעונש כה כבד? איזה חוסר פרופורציה!

ועל עבירה זו, יש למשה נסיבות מקלות. הרי את משבר המים הקודם, בספר שמות, הוא פתר כאשר הכה במטהו בסלע. הרי אלוהים אומר לו בפירוש לקחת את מקלו, והגיוני שהוא הבין מכך שעליו להכות בסלע. ומדוע אהרון נענש? הרי הוא לא הכה בסלע.

מבולבלים? גם אנחנו. ומשה עצמו, האם הוא ראה במעשהו סיבה לעונש שהוטל עליו? בספר דברים, נאום הפרידה של משה מן העם, אין הוא לוקח אחריות על מעשה שהביאו לעונש הזה. להיפך, פעם אחר פעם הוא מאשים את העם בעונש שהוטל עליו: "לא האמנתם בי", "מריתם את פי", "מעלתם בי", "לא קידשתם את שמי". והרי משה הוא האיש שהתורה מגדירה אותו כ"ענו מכל אדם". האם איש כזה יברח מאחריות ויטיל אותה על העם?

הנה, כמה פתרונות אפשריים: משה נענש על כך שלא הבין לנפש העם הצמא וגער בו: "שמעו נא המורים". משה לא נענש על חטאו, אלא על חטאי העם – כמנהיג הוא לא הצליח לחנך את העם ולכן לא נמצא ראוי להכניס אותו לא"י. משה נענש, כיוון שבעוד ממנהיג של ערב רב, שאך יצא מבית עבדים, מצופה שישתמש במקלו - ממנהיג של עם העומד להיכנס לארצו ולהתנחל בה, מצופה לשוחח עם העם. לפיכך משה אינו מתאים לסוג המנהיגות הדרוש כעת.

בעיניי, המשמעות המרכזית של סיפור עונשו של משה, היא שככל שהאדם נושא בתפקיד רם יותר, וככל שהאדם גדול יותר, כך הציפיות ממנו גבוהות יותר. מצופה מן המנהיג להוות דוגמה אישית. אין לו חסינות. להיפך, הוא עלול להיענש על עבירות שהאזרח הפשוט אפילו אינו מודע להם. זה המסר לימינו.

לכבוד נחש הנחושת, נאזין לשירו של מאיר אריאל: "נשל הנחש".