הבלוג של אורי הייטנר

המאבק על הגולן בשנות ה-90 היה ארוך ומתיש. היה זה שילוב של קרב מוחות, של מאזן אימה פוליטי ובעיקר – מערכה על דעת הקהל. היה לנו אורך רוח במאבק. ובכל זאת, לא אחת חיפשנו "שובר שוויון" – צעד אחד, פעולה אחת, שתשנה את המשוואה, שאף ממשלה לא תוכל להתעלם ממנה. כזו, למשל, הייתה שביתת הרעב בגמלא, שלכל אורכה, 19 יום, מיקדה עניין תקשורתי רב בארץ ובעולם ושרבע מיליון אזרחים ביקרו בה. זמן קצר לאחר השביתה החליט רבין שנסיגה מהגולן תחייב משאל עם. העברת ההכרעה לעם הייתה מבחינתנו הצלחת ענק, ששיפרה באופן דרמטי את סיכויינו לנצח במאבק.

כבר בשלב מוקדם במאבק, הצעתי לקיים הפגנת ענק, הגדולה בהפגנות ישראל, בכיכר מלכי ישראל, לימים כיכר רבין. האמנתי שנוכל לגייס המונים כפי שמעולם לא הצליח גורם כלשהו לגייס, ואף ממשלה לא תוכל להישאר שוות נפש מול עוצמה זו. המודל שלי היה "הפגנת ה-400 אלף" לאחר הטבח בסברה ושתילה, בקריאה להקמת ועדת חקירה ממלכתית. 400 אלף לא היו שם, אך מה זה חשוב? המיתוס הוא מיתוס, ובכל מקרה הייתה זו הפגנת ענק, שביטאה זעם של ציבור אדיר. ואכן, הממשלה הקימה ועדת חקירה ממלכתית, שהטילה על ישראל אחריות עקיפה לטבח והביאה להתפוטרותו של אריק שרון מתפקיד שר הביטחון.

על פי מודל זה, הצעתי לקיים הפגנה דומה בכיכר, וכיניתי אותה "אם כל ההפגנות" – פרפראזה על הכינוי שנתן סדאם חוסיין למלחמת המפרץ הראשונה, "אם כל המלחמות". את ההצעה לקיים את ההפגנה הזו הצעתי פעמים אחדות. תמיד היא התקבלה באופן עקרוני, ונדחתה באופן מעשי. הסיבה לדחיה, הייתה שהפגנת ענק כזו אי אפשר לעשות פעמיים, ולכן יש להשאיר אותה ליום הדין. אולם המותג – "אם כל ההפגנות" היה לשם קוד עבור רעיון מדף, שכולנו הערכנו שיבוא יום ויהיה בו צורך.

היום הזה הגיע בראשית ינואר 2000. ראש הממשלה אהוד ברק היה נחוש יותר מכל קודמיו להביא לנסיגה מהגולן. לאורך החודשים הראשונים של שלטונו, לא עניין אותו שום דבר אחר, זולת הניסיון להגיע להסכם עם סוריה, בכל מחיר. לאחר ועידות שפרדסטאון וושינגטון ופגישתו של ברק עם א-שרע, הבנו שנפל הפור. עומדים לסכם. רק דבר אחד יכול להציל את מדינת ישראל מפני נסיגה מהגולן – הבנה של ברק שהוא יפסיד במשאל עם. הנשק העיקרי שלנו היה הסקרים. ואכן, הסקרים היו לטובתנו, אך חששנו שאחרי שיחתם הסכם, שטיפת המוח של התקשורת והממשלה תשחק את התמיכה בגולן, כאשר היא תציג הסכם שלום חתום ומולו - איום במלחמה ודאית.

"העם עם הגולן" – זו לא הייתה רק סיסמה. זאת הייתה המציאות. הכתובת הזו זעקה מאלפי מרפסות בכל רחבי הארץ ומלמעלה ממיליון סטיקרים על המכוניות. והגיע זמנה של "אם כל ההפגנות".

כדובר ועד יישובי הגולן, פמפמתי את ההפגנה בכל כלי התקשורת במשך כשבועיים. למשל, בראיון בתכנית "המילה האחרונה" הקפדתי לסיים את התשובה על כל שאלה באיזכור המועד והמקום של ההפגנה, עד שבסוף הראיון "שאל" אורי אורבך: "אז מתי והיכן אמרנו שתהיה ההפגנה?" בבוקר ההפגנה, בחנתי את עצמי, עד כמה הציבור מודע להפגנה. לאורך הדרך מהגולן לת"א, עצרתי בכל תחנת דלק ושאלתי את עובדי התחנה ויושבי המסעדות האם הם באים להפגנה. רציתי לבחון כמה אנשים ישאלו: "איזו הפגנה?". לא היה אפילו אחד ששאל את השאלה.

ואכן, לא זו בלבד שכיכר רבין גלשה, כל הרחובות הסמוכים היו מלאים בקילומטרים של המוני אדם. מדיניות המשטרה באותם ימים, הייתה לא למסור כמה משתתפים היו, אולם כל קציני המשטרה שישבו בחפ"ק המשטרתי אמרו ללא היסוס, שזו ההפגנה הגדולה בתולדות ישראל. ללא ספק, השתתפו בה מאות אלפי אזרחים.

ההפגנה שודרה בשידור חי, לא רק בישראל אלא גם בcnn  וברשתות נוספות. על פי דיווחים, גם אסד צפה בה בעניין רב. למחרת, תמונות ההפגנה נמרחו על פני העמודים הראשונים של העיתונים, בארץ ובעולם. אם למישהו היה ספק שהעם עם הגולן, לא היה לו עוד ספק. אם מישהו השלה את עצמו שיוכל להעביר במשאל עם את הנסיגה, הוא כבר לא השלה את עצמו. וכשברק התעקש שרגליים סוריות לא תשכשכנה בכינרת, מתוך ידיעה שאסד ידחה זאת על הסף, הוא עשה זאת כיוון שהבין שהסכם על נסיגה מהגולן לא יעבור. להפגנה היה חלק חשוב בכך. אכן – "אם כל ההפגנות".

****

מועצת יש"ע סייעה לנו בארגון ההפגנה ונחשפה למותג "אם כל ההפגנות". לאחר מכן, היא עצמה השתמשה בו בהפגנות הענק בכיכר רבין ומול שער יפו בירושלים בתקופת ועידת קמפ-דייוויד ואולי גם באירועים נוספים. ועתה, גם החרדים אימצו את המותג, כאשר כינו כך את הפגנותיהם בירושלים ובני ברק בפרשת ביה"ס בעמנואל.

האם יהיה זה מוגזם לצפות לתמלוגים, על זכות היוצרים של המותג?

* "חדשות בן עזר"