הבלוג של אורי הייטנר

א. מבוא

עבודה זו מציגה את הגותו היהודית של הרב יששכר שלמה טייכטל[1], כפי שהופיעה בספרו "אם הבנים שמחה", שיצא לאור בבודפשט בחנוכה תש"ד (1943), בעיצומה של השואה.

הרב יששכר שלמה טייכטל נולד בהונגריה בשנת תרמ"ה (1885). הוא כיהן כרב קהילה, אב בית הדין וראש הישיבה בעיירה פישטיאן שבסלובקיה. היה תלמידו ועוזרו של האדמו"ר ממונקאש[2]  וחסיד מובהק שלו. היה מקורב גם לחצר בעלז.[3] ככזה, הוא היה אנטי ציוני מובהק. בשנת תרצ"ו הוא נמנה על כ-150 רבנים שפרסמו את כתביהם האנטי ציוניים בספר "תיקון עולם"[4]. באותה שנה הוא פירסם מאמר אנטי ציוני בעיתון "יידישע צייטונג", בו טען שבניין א"י בידי הציונים הוא חילול הקודש ויגרום לטומאת הארץ.

במהלך השואה, בשנת 1942 הוא ברח לבודפשט. לנוכח מוראות השואה ערך טייכטל חשבון נפש מעמיק של דרכו. בעקבות חשבון נפש זה חל מהפך מהותי בהשקפת עולמו, שהייתה לציונית מובהקת. הוא הגיע למסקנה שהציונות הדתית צודקת הן ביחסה לבניין א"י והן ביחסה לשיתוף הפעולה עם התנועות החילוניות לגאולת ישראל בארצו.[5] הרב הכה על חטא על הדרך בה דגל, ונדר להיאבק בכל מאודו בעד הדרך החדשה שאימץ. עם זאת, הוא לא ראה עצמו פורש מן הציבור החרדי, ולא רצה לערער את מעמד המנהיגות הרשמית של החסידות, כי אם לשכנע את הרבנים בצדקתו.[6]

את הגותו החדשה העלה על הכתב בספר "אם הבנים שמחה", אותו כתב בתנאים קשים, כפליט, כאשר הוא מרבה לצטט מן הזיכרון ממקורות רבים ומגוונים, אף שהספרים עצמם לא היו בידיו[7].

המהפך שחל בגישתו, התקבל בעוינות רבה בקרב הקהילה החרדית. הוא מספר על ההתנכלויות אליו, כיצד מנעו ממנו בחוגים האורתודוכסיים לעלות לתורה ובעיקר לדרוש דרשותיו בשבת בבתי כנסת שונים.[8] הוא לא הצליח להשיג הסכמה על ספרו. פניות שלו בנדון נדחו. בלית ברירה, הוא צירף לספר הסכמות שניתנו כשמונים שנה קודם לכן לספרו של הרב צבי קאלישר.[9] הרב טייכטל רואה עצמו כתלמידו וממשיכו של הרב קאלישר ולפיכך ההסכמות שקיבל הרב קאלישר תקפות גם לספרו.

ב-1944, כשהחלה השמדת יהודי הונגריה, ברח הרב טייכטל חזרה לסלובקיה. בספטמבר 1944, לאחר דיכוי המרד הסלובקי, הועבר הרב טייכטל ועמו יהודים רבים נוספים, למחנה סרד ומשם לאושוויץ. על פי מספר עדויות, הרב טייכטל נרצח בדרך, ברכבת, בי' בשבט תש"ה 24.1.45. בנו מציג גרסה, המבוססת על עדות אחד מתלמידיו, אודות נסיבות המוות: "היה זה בחודש שבט בשנת תש"ה, כאשר צבאות הברית התקדמו בכל החזיתות והרוסים עמדו בשערי מחנה המוות הידוע לשמצה אושוויץ, הייתה עיניהם של הצוררים הנאצים צרה בקורבנותיהם המעונים היהודים להשאירם בחיים. וגם כאשר החרב הייתה מונחת על צווארם, נקטו בכל האמצעים לבל יפלו חיים בידי הרוסים.  כדי להרחיקם מהחזית העלו את היהודים לקרונות משא נעולים על בריח מנעול, עם השבויים האוקראינים שהציקו להם מאוד, והסיעום ליעד לא ידוע. אחרי שהרעיבו את המעונים ימים מספר, זרקו לכל אחד מנת לחם זעומה ביותר, תוך כוונה מרושעת שכל אחד יאבק להשגת חיי נפשו – פרוסת לחם העלובה. והנה עשק אוקראיני אחד את מנתו של יהודי – שכנו של אבא מרי – לאחר שנפשו יצאה ממש להשגת הפת. הדבר העלה את אפו של אבא מרי ובקשו בתוקף להחזיר את העושק. נוסעי הקרון היהודים התחננו בפני אבא מרי לבל יתערב, כי בנפשו הדבר. 'איך אעמוד מנגד כאשר נפשו של הנעשק תלויה בו' נענו, ואמנם לא הבליג ועמד על שלו, עד שקמו הצוררים האוקראינים בשיתוף קלגסי הס.ס. ורצחוהו נפש תוך עינויים איומים".[10] 

עם זאת, בחלק מן המקורות מצויין שהרב טייכטל נספה באושוויץ. כך מציין שבייד, וכך גם אדם ברור, שאף מעלה על נס את מנהיגותו באושוויץ (אם כי יתכן שהתכוון למנהיגותו בשואה, ולכך שנספה באושוויץ).[11]

מכותרת המשנה של העבודה, אותה ניסחתי כ"חזרה ציונית בתשובה", ניתן להסיק, בצדק, שבחירתי בנושא מושפעת, בין השאר, מאהדה לנשוא העבודה, והערכה לאומץ שלו וליושר האינטלקטואלי שלו, לנכונות שלו להטיל ספק באמונותיו, לבחון אותן מחדש, לבטא את השקפותיו המחודשות ללא כחל ושרק, אף שיכול היה להעריך את התגובה העויינת והקשה של הציבור אליו השתייך. הרב טייכטל הוא בעיניי מופת של חזרה בתשובה, במובן הטהור של המושג. אדם שלנוכח המציאות בחן ביושר ובאומץ את השקפת עולמו, הסיק את המסקנות, הודה בפה מלא בטעותו הטראגית ובאחריות הכבדה לתוצאות הטעות, ויצא למסע של חינוך והסברה לדרכו, מעל כל במה אפשרית.

הרב טייכטל עצמו מעריץ את האנשים העומדים על דעתם ויש להם עוז לעמוד בפני לחץ. הוא רואה עצמו כמי שנמנה עליהם.[12] מתוך הכרה בכך שהוא עצמו טעה והטעה, כאשר קיבל ללא חוש ביקורת את עמדת ההנהגה החרדית, הוא חש מחויבות להיאבק ללא פחד על האמת שלו: "האיר ה' עיני שטעות היה בידי וביד אשר התנגדו לזה ואני מודה ואומר כמו שמצינו בש"ס מרבא ומכמה גדולי חכמינו ז"ל, שהודו ואמרו דברים שאמרתי לכם טעות היו בידי, ומודים דרבנן היינו שבחייהן, וב"ה אני איני חת משום אדם לומר בפומבי דברים אמת שבלבי... ואין אני מבטל דעתי דעת תורה משום גדול או רבי בזמננו, רק אם יתווכח עמי בדרך משא ומתן של תורה בראיות מדברי חז"ל, אז אודה על דבריו אם יצדקו, אבל לא בסברות כרסות לחוד".[13]

כציוני, אני חש הזדהות עם מי שבחר בציונות, בפרט לנוכח העובדה שלא הסתפק בהכרה מאוחרת שנכון לקבל את עקרון "המקלט הבטוח" בדיעבד, אלא בצדקת הרעיון הציוני השלם מלכתחילה.

            ב. "אם הבנים שמחה" – תכני הספר ומסריו

המסר המרכזי של הרב טייכטל בספרו, הוא שהשואה מוכיחה בדיעבד את צדקת הציונות. אולם חשבון הנפש שערך הביא אותו למסקנה, שצדקת הציונות אינה רק בדיעבד, בשל התוצאות הטרגיות של החיים בשואה – השמדה פיסית המונית, אלא התפיסה הציונית מוצדקת מלכתחילה גם במסר הפוזיטיבי שלה: מצוות יישוב א"י כמצווה הראשית ליהודי ולעם היהודי. [14] הרב טייכטל מודה בצדקת הציונות ומציג את ההתנגדות החרדית לציונות, לה היה שותף, כחטא. הציונות היא הגישה הצודקת, חרף היותה תנועה חילונית.

הרב טייכטל אינו בורח מן העובדה שהוא עצמו התנגד לציונות ונלחם נגדה. הוא מכה על חטא, כמי שהיה שותף לטעות ההיסטורית הטראגית של החרדים, שהתנגדו לציונות ועיינו אותה. "ודע שכל מה שכתבתי על בוני הארץ, וכיניתי אותם בשם רשעים ח"ו, כל זה כתבתי לפי דעת הקנאים שמכנים אותם כן. וכתבתי שאילו לשיטתם אין הצדק איתם שהרחיקו את מעשה הבניין מפאת שבוני הארץ אינם נראים בעיניהם... אבל לי לעצמי לא נראה כן ואין דעתי מסכמת איתם. בעיניי המה אינם רשעים, אלא זרע אמת".[15]  ובמקום אחר הוא מציין: "ואודה על האמת ואזכיר את חטאי, שגם בעיניי היה לנמאס המפעל הזה של בניין הארץ, מחמת ששמעתי כן מהרבה חרדים סתם, ונשרש בלבי כך ולא התעניינתי בזה כלל... ורק אחר שלקינו בגלות החל הזה הענייני בהלכה זו והאיר ה' עיני שטעות היה בידי".[16]

אשמת החרדים, לה היה שותף, גרמה לטענתו לשואה - אילו נתנו יד לבניין הארץ, היא כבר הייתה פורחת ומסוגלת לקלוט את רוב היהודים, והשואה הייתה בלתי אפשרית.[17]  "ועתה, מי יקבל האחריות בשביל אותו דם כשר שנשפך בימינו בעוונותינו הרבים וכמדומה לי שכל אלו המנהיגים שהיו מונעים את ישראל מלילך ולהשתתף עם הבונים לא יכלו לכפר את ידיהם ולומר ידינו לא שפכו את הדם הזה".[18]  תחושת האחריות האישית שלו, כמי ששלל את הציונות, מעיקה עליו מאוד. מכל דפי הספר בוקעים רגשי האשמה, ומצטיירת תמונה של טרגדיה אישית, של אדם שחייו נראים לו כטעות חמורה.[19]

מסר מרכזי, עליו חוזר הרב טייכטל פעמים רבות בספר, הוא האשמת ההנהגה החרדית בכך שהיא מאסה בארץ חמדה ובכך עשתה כמעשה המרגלים וגרמה לבכיה לדורות. על פי מסורת חז"ל, חטא המרגלים היה בט' באב. כיוון שבכו בכיית חינם ומאסו בארץ חמדה, נענשו בבכיה לדורות[20] – החורבנות, הגולה, האסונות ולמעשה גם השואה. את החרדים, שהתנגדו לציונות, משווה הרב טייכטל למרגלים ולאלה שנהו אחריהם.[21]  כמותם, גם הם מאסו בארץ חמדה, וכתוצאה מכך המיטו חורבן על עם ישראל. טייכטל חוזר שוב ושוב, לאורך הספר, להשוואת חטא המרגלים לדרכם של החרדים. לדוגמה: הוא מצטט מקורות רבים אודות חשיבות מצוות יישוב א"י, ומציין בייאוש שאותם רבנים אטומים מלהשתכנע, ככל שמוכיחים להם את טעותם. "ולאנשים כאלו, אפילו אם יביאו להם אלפי אלפים ראיות מן התורה לא יועילו כלל להטות לבם אל האמת. וכאשר כבר אירע כן ליהושע וכלב עם המרגלים. על כן, דבריי בספר הנוכחי המה מכוונים רק לאדם הרוצה לידע האמת כאשר הוא, והמה יתנו אוזן קשבת למילים האמורים פה".[22]

מן ההשוואה לחטא המרגלים ניתן להסיק, שבדומה להשקפה שהציגו החרדים, השואה אינה אירוע פוליטי שניתן להסבירו אך ורק בשרירות לבם של ראשי המשטר הנאצי, אלא מדובר בגזירה של ההשגחה העליונה על עם ישראל. אלא שבעוד הם מציגים את הציונות כחטא שהביא לעונש, הוא מציג את ההתנגדות לציונות, את המאיסה בארץ חמדה, כחטא שהביא את העונש, שגרם לשואה.[23]  אם מדובר בגזירה, הרי שהיא נגרמה כתוצאה מהעוונות. אין המדובר בנקמה, אלא בדירבון לתיקון. אם עם ישראל יתקן את דרכיו, תבוטל הגזירה ותהפוך לישועה.[24]            

האות מהשמיים כל כך ברור, "אחר כל מה שנעשה לנו בעתות הללו, בארצות גלותינו – שרצון מלכנו מלך מלכי המלכים הקב"ה, הוא שנשוב לארץ הקדושה, ועל כן עשה לנו כל זאת, שלא תהיה יכולת להתקיים עוד בין העמים. ומשך מאיתנו הבטחת הגלות... מפני שזה רצונו יתברך, שלא נשב עוד פה בגלות, אלא נקומה ונתעודד לחזור ולשכון כבוד בארצנו".[25]

הביקורת שמותח הרב טייכטל על ההנהגה החרדית חריפה ובוטה ביותר. הוא מאשים אותה בהעדפת אינטרסים אישיים צרים ואף טובות הנאה חומריות על הדאגה לציבור שקיבל את סמכותם ומרותם בלי להתמרד. הוא מגנה את מלחמתה של היהדות החרדית בציונות ורואה בה חוסר יושר. הוא מציג את האווירה שהפכה את המושג "ציוניסט" לשם גנאי כטרור, ששיתקה את הרבנים שהתלבטו ביחסם לציונות.[26]

לטענת הרב טייכטל, רוב הצעירים רוצים לעלות לא"י, לבנותה וליישבה אבל הם מחכים לאות מן הרבנים, והאות אינו ניתן.[27] הוא משבח את החלוצים שעלו לארץ ומיישבים אותה, למרות שאינם שומרים מצוות. הוא מציין את העובדה, שדווקא למלך עומרי, שחטא יותר מאחרים ואף הושווה לירבעם בן נבט, קמה שושלת – שושלת של חוטאים ומחטיאים, בניגוד למלכים אחרים שלא היה להם המשך. במה הוא זכה? בזכות העובדה שבנה עיר גדולה בא"י, שומרון. "א"כ, הא לך ראיה ברורה גם על הנעשה בזמננו, שבוני הארץ המה בעוה"ר [בעוונותינו הרבים א.ה.] עוזבי התורה ר"ל [רחמנא לצלן א.ה.] אבל בטח שאינם גרועים מעמרי, שהכתוב העיד עליו שהרע בעיני ה' מכל אשר לפניו והלך בדרך של ירבעם בן נבט, שהחטיא את ישראל. ואעפי"כ בבנינו שבנה א"י קיים את המצווה כתיקונו וגם הייחוד נעשה למעלה על ידו, כן נראה ברור דספירת המלכות למעלה בעולמות עליונים נתקנה ונתגדלה ע"י מעשה הבניין של אלו בוני הארץ דזמנינו, יהיו מה שיהיו אף הפושעים היותר גדולים, מכל מקום מעשיהם רצויים לפני הבורא".[28] מכך מסיק הרב טייכטל, שמצוות יישוב א"י היא הגדולה במצוות, ולכן אף שהחילונים אינם מקיימים מצוות, הם מקיימים את המצוות החשובות ביותר, להבדיל ממי שיושבים בגולה. "הבונים", מפריחי הארץ, עושים תיקון גדול יותר מתיקונו של כל צדיק.[29]  "מצוות יישוב א"י היא מצווה יקרה כל כך שהיא כלולה מכל המצוות וכוללת כל התורה כל קביעת המועדים וראשי חדשים, וכל מצוותיה תלויות בה וכמו שכתב הרמב"ם... על זה כי מציון תצא תורה, וכן כל חיות האומה תלוי בה".[30]

אף שהרב טייכטל כופר במושג הלאומיות המודרנית ורואה בו מושג היפה לאומות האחרות אך לא לישראל, שבה הלאומיות היא באמצעות הדת, הוא רואה בחיוב את המנדט שהתנועה הציונית לוקחת על עצמה, לדבר בשם הזכות ההיסטורית ולהשמיעה באוזני האומות.[31]

נקודת זכות נוספת לציונות החילונית – היא יצאה נגד ההתבוללות והיא אנטיתזה שלה. לאחר דור של התבוללות ורפורמה הם חוזרים לכור מחצבתם – לעם ישראל ולארץ ישראל. את התמורה הזו חולל הקב"ה, והיא רק ההתחלה – בשלב הבא, אחרי יישוב הארץ, הקב"ה ישיב אותם בתשובה שלמה. "עכ"פ, אנו רואים כי הי"ת הכניס בלבם של ישראל  לשלוח אנשים לארץ ישראל לטובתן של ישראל, כדי לעורר בהם הכוסף והחשק לארץ הטובה, ובזכות זה יהיו המה כדאיים להיכנס ולירש אותה. ועפי"ז תבין גם את הנידון שלפנינו, כי אין ספק שרק הקב"ה שחושב עלינו תמיד מחשבות טובות, וכדי שלא ידח ממנו נדח, הכניס החשק הזה בליבות אחינו בני ישראל, אשר מכוח התערבות בגויים ובאריכות הגלות החל הזה למדו מעשיהם, שיחשקו ויכספו דווקא לארץ אבותינו, וימסרו נפשם על זה. ומשום זה בעצמו, כדאיים המה לירש אותה ולהתיישב בה, ובוודאי שמצווה גוררת מצווה – שברבות הימים, אחר שיתיישבו בה הרבה מישראל, יטהר הקב"ה את לבבם, ויחזרו לעבודתנו יתברך".[32]

הוא כופר ברעיון של גאולה נסית שתבוא כשהעם יושב בגלות. הגלות עצמה היא מקור הרעה והאסון של עם ישראל, ואין היא קרקע המכשירה לגאולה. רק עליה לא"י עשויה להביא לגאולה. "יש בכלל בקשתנו לשוב לא"י כל שלושת הדברים [מלכות שמים, מלכות בית דוד ובניין ביהמ"ק]. – דכל הדר בארץ ישראל דומה כמי שיש לו אלוק. וגם בניין ביהמ"ק יהיה כאשר נתקבץ שמה בעזה"י... והראש והעיקר הוא, שנשתדל תחילה לשוב לא"י ואז נשיג בעזהי"ת שלושתן".[33]

האסון הגדול של העם היהודי אינו חורבן הבית אלא הגלות והפיזור. לכן, עיקר המאמץ של יהדות העולם צריך להיות בקיבוץ הגלויות בא"י. כיוון שהגאולה היא קמעה קמעה, יש לה שלבים שונים. שלב א' ההכרחי הוא יציאה מתכלית הרעה - הגולה, באמצעות קיבוץ גלויות ובניין א"י. "והנה כבר הבאתי בשם חכז"ל  בזוהר ובמדרש וירושלמי דהגאולה יהיה קמעא קמעא ולא בבת אחת, ע"כ יצטרך להיות קיבוץ ישראל בארץ ישראל קודם הגאולה אמיתית כדי לצאת תחילה מתכלית הרעה שהוא פיזור וגלויות לרע אמצעי שהוא רק חורבן בית המקדש... כשנהיה מקובצים בארץ ישראל יש תקווה לאחריתנו".[34]

"נראה לי דבר זה שיהיה נעשה קיבוץ ישראל בתוככי ירושלים וא"י, יהיה נעשה עי"ז מרכז כללי לישראל בכלל, עד שאפילו אלו שנשארו בגולה יהיה עיניהם ולבם שם ויהיו אגודים וקשורים בכל נימי נשמותיהם למרכז הכללי שנתייסד בא"י, עד שזה יהיה מאחד ומאגד אותם יחד אף בגולה, ולא יהיה פיזורם נחשב לפיזור כלל, כי כולנו אגודים ומאוחדים יחד למרכז אשר בארץ ישראל... אם נייסד בע"ה מרכז כללי בא"י ויתרומם קרננו בכבוד נגד כל עמי הארץ ונחשבנו לאומה יקרה וחשובה בכלל... אז אף הפרט שנשאר בגולה לא יהיה הפקר מבלי אחריות, כי כל הרוצה לעשות איזה דבר חמס בנו, יהיה יודע שיהיה מי שיבקש ממנו דין וחשבון על מעשיו ויקבל אחריות על פעולותיו".[35]

טייכטל מתפלמס עם הגישה החרדית, על פיה הגאולה תבוא כשתתמלא הסאה וסכום תפילות ישראל יתמלא. הסאה והתפילות גלשו מעל ומעבר.[36]  אפשר להמשיך ולהתפלל לירושלים ולהשלות עצמנו ללא גבול. אך התפילות הללו לא תבאנה את הגאולה. מה שנדרש הוא "עסק", מעשה אקטיבי – לחזור לא"י בכל מחיר. זו התשובה של הדור. מסירות נפש לא"י היא המעלה העליונה ביותר של יהודי בדור הזה.[37] הציונות והדור שעלה לא"י להפריח שממותיה – זו יד ההשגחה. הוא רואה את קידוש השם במעשה החלוצים הציונים ומזכיר את דבריו של טרומפלדור "טוב למות בעד ארצנו".[38] הציונים יוצרים מפנה גדול מאוד בתולדות עם ישראל, והמעשה שלהם הוא יד ההשגחה.[39]

הוא מתמודד עם הדילמה – איך הגאולה מתחילה דווקא עם יהודים שאינם שומרי מצוות. בין הסבריו – כל אור גדול צריך לבוא במעטה מכוער. המעטה החיצוני החילוני של התנועה הציונית הקדושה, מסיח ממנה את דעת "המקטרג" – אומות העולם. אומות העולם לא היו נרתמים למען הציונות, כמו בהצהרת בלפור, אם שליחותה הדתית הפנימית הייתה גלויה. חסד עשה הקב"ה כששלח לעם ישראל גואלים חילונים.[40]  ומכל מקום, עם העובדה שהגאולה נעשית היום בידי חילונים, אי אפשר להתווכח. "על כגון זה נאמר כבר בגמרא שאין לאדם להקשות קושיות כמו אלה על מעשה אלוקינו, כי גבהו דרכיו מדרכינו ולא מחשבותיו מחשבותינו. והעיקר כי האמת מעידה לעצמה כי המה, בוני הארץ, שלוחי דרחמנא, ושתוק ואל תקשה קושיא לאלוקינו".[41] מאחר והגלות היא חטא והפתרון הוא מעשה אקטיבי של עליה לארץ, הרי שהתנועה הציונית, אף שעמדה בסימן החילוניות, הגיעה למסקנות התיאולוגיות הנכונות באשר לדרכי הגאולה. מתוך חילוניותה, יש לציונות משמעות דתית.[42]

עם זאת, אין הוא נלאה מלהטיף לדתיים הקיצוניים להצטרף לציונות בכל כוח, לפעול באופן אקטיבי למען הציונות, להקים מכון לתעמולה ציונית, לעבור מבית לבית ולהסביר את צדקת הציונות. מנהיגי האורתודוכסיה צריכים להיות המובילים של המהלך הזה, כדי לתקן מה שקלקלו.[43]  הוא מצר על כך, שהחרדים נוהגים כרשעים, שאף בפתחי הגיהינום אינם חוזרים בתשובה.[44]

הוא גם מביע תמיהה – דווקא מי שרואה באותם חלוצים פושעים וחטאים, מן הראוי היה שלא ישאיר להם את בניין הארץ, אלא ייקח בעצמו את ההובלה. הוא מתפלמס בנדון עם מורו ורבו, האדמו"ר ממונקאש: "ועוד אני תמה על הגה"ק בעל 'מנחת אלעזר' ז"ל שלדידיה פשיטה כל כך שיען שבוני הארץ של זמננו אינם מתנהגים בעוה"ר בדרכי התורה אין להשתתף עמהם כלל בשום עניין של בנין הארץ. והיינו שסברתו היא דמוטב שנעזוב את הארץ בידם לבד, לעשות בה חפצם וכרוחם , ממה שנשתתף עמהם בפועל ידינו ורוחנו גם כן. זאת לא אוכל להבין".[45]

הדבר החשוב ביותר הוא האחדות הלאומית – יש להתעלות מעל הפלגים והמחלוקות ולאחד את העם סביב הרעיון של עליה לא"י וגאולתה. הפילוג הלאומי הוא הגורם לחורבן ולגלות: "הסיבה שאיבדנו את ארצנו וחרב בית מקדשינו וגלינו מאדמתנו, אף שהיינו אומה חזקה ואימתנו הייתה מוטלת על כל יושבי הארץ כמאמר המקונן 'לא האמינו מלכי ארץ וכל יושבי תבל כי יבוא צר ואויב בשערי ירושלים',[46] רק חסרון האחדות בעם הישראלי גרם לנו את החורבן. כי אילו היינו באחדות ובאגודה אחת, בלי פירוד, לא הייתה אומה בעולם שהייתה יכולה לכבוש ארצנו מידינו".[47]  הפילוג גרם לחורבן, והאחדות היא תנאי לגאולה. "ועתידים הרועים ליתן את הדין על זה, יען שאינם משתדלים לאחד את כל העם הישראלי באגודה אחת וכי רק זה לבד התרופה למכותינו, כידוע מחז"ל.[48]  ובנושא זה הוא ממש מתחנן: "ארימה קולי אל בני דורנו, אשר עברו בכור הברזל הנורא והקשה. וכל יסורי איוב ואולי עוד יותר עברו עלינו, אין חזון ואין סבר לאיזו תרופה למכותינו – ננסה נא אך הפעם לקיים את דברי חז"ל כפשוטם, שהודיעו אותנו כמה פעמים, אין מספר, שכל תקוותנו היא רק באופן שנאחד אותנו באחדות גמורה בלי פירוד, וכמו שהבאתי למעלה ממדרש ומש"ס. אז נראה אמיתת דבריהם, כי נשיג את המטרה שאנו חפצים ונזכה לישועה האמיתית בעזר הבורא, ועל כן עלינו להבריח את כל האומה הקדושה מקצה אל קצה. והבריח התיכון הזה שיבריח אותנו מקצה אל קצה יהיה דווקא במפעל הבניין של יישוב ארצנו הקדושה, רק מצווה זו מסוגלת לזה".[49]

הרב טייכטל רואה כתנאי לגאולה וכמשימת הדור את אחדות העם סביב יישוב א"י. הוא משבח את השליחות של יישוב הארץ ובעיקר של עבודת האדמה בא"י, ואין הוא רואה בה עניין גשמי אלא מצווה. "כל עבודה היא קידוש השם, ובלבד שתהיה בא"י".[50]