הבלוג של אורי הייטנר

במאמרי "תרבות הטריבונות" קראתי לחברים היושבים ביציע להצטרף למגרש שבו מתקיימת העשיה החברתית, שבו מתקבלות ההחלטות, שבו מתעצבת הקהילה האורטלית.

המאמר נועד לעורר את החברים, למען טובת הכלל – לקדם את קיבוץ אורטל. אולם לא פחות מכך, הירידה מהטריבונות היא גם לטובת החבר עצמו. איני מבין את האנשים שבוחרים להיות סבילים, שאינם בוחרים בהזדמנות שחיי הקיבוץ מאפשרים להם, יותר מאשר בכל התארגנות חברתית אחרת, לעצב את חייהם.

בעיניי, המנטרות אודות "התלות של חבר הקיבוץ", "חוסר העצמאות" שלו וכו', מחטיאות את העיקר. מאחר ואדם אינו אלקטרון חופשי, בודד, תלוש ומרחף בחלל, אלא הוא חלק מסביבה, חלק מחברה – ככל שיש לו יכולת רבה יותר להשפיע על החברה שבה הוא חי, כך הוא תלוי פחות ועצמאי יותר. הקיבוץ מאפשר את ההזדמנות הזאת. איזו סיבה שבעולם מצדיקה הימנעות מלנצל אותה?

שתי דוגמאות ליכולת ההשפעה של חברי אורטל. האחת, איכות הסביבה. קבוצת חברים שאכפת להם, לקחה את הנושא על עצמה, ומובילה בהדרגה מהפכה תודעתית ויישומית בנושא זה. דוגמה שניה, החינוך. במידף שעבר התפרסם נוסח חזון החינוך, והמטרות והיעדים לכל קבוצת גיל. כחבר בצוות ההיגוי שניסח את החזון, חשתי כיצד אני שותף משמעותי בעיצוב החינוך של ילדיי ושל כלל ילדי אורטל, למשך שנים רבות קדימה. איפה עוד הורה יכול להשפיע כך על חינוך ילדיו? בעיר הוא נהנה מ"עצמאות כלכלית" מוחלטת, אך מה מעבר לכך? הוא, כמובן, אחראי על החינוך בבית. הוא שולח לחוגים. אלה דברים חשובים ביותר,  אך אין לו השפעה על התכנים במערכות שבהם הילדים נמצאים לאורך מרבית שעות היממה. יכולתו להשפיע על חינוך ילדיו נמוך הרבה יותר.

****

אם כל כך טוב, איפה הבעיה?

הבעיה היא, שמשום מה חברים לא מעטים בוחרים לוותר על ההזדמנות הזאת. בכך הם פוגעים בעצמם, ובכך הם פוגעים בחברה.

היום המשחק המרכזי באורטל, הוא תהליך ההסכמות. וגם בו משפיע מי שבוחר לשחק. הכוח היחיד של מי שבוחר לשבת על הטריבונה הוא בקלפי. בקלפי ניתן לאשר דבר שלא היית שותף ביצירתו או להכשיל אותו. ואם הוא יכשל – מה הלאה? לאן אורטל הולכת?

תהליך ההסכמות הוא אתגר אדיר וכלל לא פשוט – איך לשמור על אורטל מאוחדת חרף חילוקי הדעות העמוקים? איך, מצד אחד, לתת מענה לצורך ולרצון של חברים ליצירת קשר כלשהו בין תרומתם לתמורה שהם מקבלים, ומצד שני להישאר כמה שיותר קיבוץ? על מנת ליצור דרך ייחודית כזאת, יש צורך במחשבה מחוץ לקופסה, ביצירתיות ומקוריות. זו הייתה דרכנו תמיד, וכך אנו פועלים גם עכשיו. יאיר, אריאל ורונן הציגו במפגש האחרון של הפורום המוביל מודלים שהושקעו בהם מחשבה רבה, אך לא פחות חשוב – יצירתיות רבה. במפגש הבא יוצגו מודלים נוספים. הפורום הוא סדנת יצירתיות חברתית, שממנה תצא הבשורה האורטלית החדשה.

אף שהפורום גדול למדיי, ברור שחלק ניכר מן המהלך יעשה בפורומים של כלל החברים. ושוב, כל חבר יצטרך להכריע האם הוא על המגרש או על הטריבונה. הסוציולוגית האמריקאית רוזבת' מוס-קנטר, מרצה בחוג למינהל עסקים בהרווארד, כתבה: "השינוי נעשה איום כשהוא נעשה לך, והוא הזדמנות כשהוא נעשה על ידך". ללא השינוי, לא נוכל לשמור על הלכידות ולצאת מהתקיעות, הנובעת בעיקר מהמחלוקת הממושכת וחסרת ההכרעה. לכן, הוא הכרחי. תפקידנו לעצב אותו כך שיהיה הטוב ביותר וישמור על מקסימום קיבוץ. אני משוכנע, שכל מי שישכיל להיות שותף ליצירת השינוי, כל מי שהשינוי ייעשה על ידו ולא ייעשה לו, יראה בו הזדמנות ולא איום.

****

משפט אחד שכתבתי במידף שעבר, עורר בי אי נוחות מסוימת כשקראתי אותו שנית: "יש באורטל מי שלאורך שנים מזיעים על המגרש, ויש מי לאורך שנים יושבים על הטריבונות". אי הנוחות אינה נובעת מכך שהמשפט אינו נכון. המשפט מתאר את המציאות במדויק. אי הנוחות נובעת מחששי שהוא יתפרש אחרת מכפי שאני מתכוון.

קיים באורטל שיח של "חוסר שוויון בנשיאה בנטל", "אי שוויון בנשיאה בעול". ניתן להבין משיח זה, כאילו הפעילות החברתית והקהילתית היא איזה נטל שנכפה עלינו, עול שצווארנו נתון בתוכו, עונש שאנו חייבים למלא, ומאחר ולא הכל שותפים לנשיאתו, נוצר חוסר צדק. יש הסובלים מנשיאת העול ויש הנהנים מההשתמטות מנשיאה בעול. אם יותר אנשים יישאו את המשא הזה, הם יקלו את העומס מאלה הנושאים אותו.

אני רואה זאת אחרת. בעיניי, כלל אין המדובר בעול, בנטל. להיפך, אני מאמין באקטיביזם. אני מאמין שהאקטיביסט מקבל כתוצאה מעשייתו יותר משהוא נותן. אם כך, איפה הבעיה? הבעיה היא בטוב הרב שנמנע מאורטל כתוצאה מהפסיביות של חלק מן החברים.

אם עוד אנשים יפעלו ויתרמו, לא יהיה זה כדי להקטין את התרומה של אלה שעושים, אלא תהיה זו תוספת משמעותית של תרומה לאורטל. אם כל החברים יתרמו ככל יכולתם, אורטל תהיה חברה טובה הרבה יותר. אם כל חבר יתרום בתחומים הקרובים ללבו, תהיה זו תרומה גדולה לכולנו. לצערי, חלק ניכר מן התרומה הזאת אינה מתקיימת היום, וכולנו מפסידים מכך. זהו בזבוז משווע.

קריאתי לרדת מן הטריבונות, לא הייתה "פיפס" לצורך החלפה בנשיאת האלונקה, אלא קריאה לשותפים, כדי לשדרג ולהעצים יחד את השותפות.