אחד המדורים היפים, החשובים והאהובים עליי ביותר ב"הארץ" הוא "אחרי מות" של אורי דרומי.
כאשר הולכת לעולמה אישיות בכירה, כותרות העיתונים והתקשורת האלקטרונית מקדישים לה מקום רב. נוכחנו בכך בשנים האחרונות כשנפטרו אמנים חשובים כנעמי שמר, אהוד מנור, יוסי בנאי, עלי מוהר , פולי ושושנה דמארי, סופרים כמשה שמיר, עמוס קינן , נתן יונתן ואפרים קישון, מנהיגים פוליטיים כעזר ויצמן, טומי לפיד, רחבעם זאבי ולובה אליאב, רבנים חשובים כרב ש"ך, הרב שפירא והרב אליהו קצינים בכירים כרפול, דן שומרון, משה לוי, מאיר עמית ואילן רמון, ספורטאים גדולים כחודורוב ורלף קליין ואנשי תקשורת כאדם ברוך, ישראל סגל, זאב שיף ואורי דן.
אולם לצד אותם אישים, פעלו אנשי השורה השניה, אנשים שתרמו לא פחות אך לא היו בכותרות, שהשפיעו לא פחות מאלה שהיו באור הזרקורים ואולי כאלה שהיו בכותרות אך נשכחו מן התודעה הציבורית לאורך השנים. אלה, לרוב, הולכים ונעלמים מן התודעה, וגם לכבוד ציבורי אחרון, אחרי מותם, אינם זוכים. אך הם ראויים לכבוד הזה.
המדור "אחרי מות" מתקן את העוול הזה, ומאפשר לנו להכיר ולהוקיר את אנשי הדור שהקים את המדינה ובנה את הארץ. על כך, ראוי העיתון ובעיקר ראוי אורי דרומי לכל השבחים.
לצד השבחים – הצעת שיפור: לכתוב כמה מילים גם על פעולותיו של המנוח בשנים, לעתים בעשרות השנים, מאז סיים את פעילותו המרכזית וכן על נסיבות מותו.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
