הבלוג של אורי הייטנר

המפגש הידידותי בין נתניהו לאובמה ודבריו של אובמה במפגש ובראיון שהעניק ליונת לוי בערוץ השני, צריכים לגרום לכמה אנשים בתוכנו לאכול את הכובע. אלה שהלקו את ממשלת נתניהו על כך שהיא יוצרת קרע עמוק ונורא בינינו לבין האמריקאים בשל מדיניותה הסרבנית והקיצונית, טעו ובגדול.

איך בכלל ניתן לכנות "סרבנית" ו"קיצונית" מדיניות של ראש ממשלה, שהסכים לחלוקת הארץ ולהקמת מדינה פלשתינאית וקיבל החלטה חסרת תקדים, שאף ממשלה לפניו לא קיבלה כמותה, להקפיא לחלוטין את כל הבניה ביהודה ושומרון? העובדה שמדיניות זו לא מנעה את המשברים החוזרים ונשנים ביחסים עם ארה"ב, מעידה על כך שהמשבר לא נבע ממדיניות ישראל, אלא ממדיניותו של אובמה.

מכאן, שהמהפך הדרמטי בהתייחסותו של אובמה לישראל בביקור ראש הממשלה, אינו קשור למדיניות הישראלית אלא למדיניות האמריקאית. ניסיונו המגושם של אובמה לטעון שאין כל שינוי, וכל העת הוא אהד את ישראל ויחסו לנתניהו היה ידידותי והוגן מלכתחילה, אינו עומד במבחן העובדות. הדוגמה הבולטת ביותר לכך, היא הדברים החשובים ביותר שאמר אובמה בנוגע למחויבות האמריקאית לעליונות האסטרטגית (כלומר הגרעינית) של ישראל, חודש וחצי בלבד לאחר שארה"ב תמכה לראשונה בהחלטה אנטי ישראלית בנדון. לא זו בלבד שאובמה חזר למדיניות המסורתית של ארה"ב בנושא זה, אלא שהוא הרחיק לכת מעבר לקודמיו, כאשר הביע את המחויבות הזו בפומבי.

מה גרם לשינוי קיצוני וחד כל כך אצל אובמה? יש הרואים בכך תפנית טקטית קטנה וקצרת מועד, כחלק מהניסיון ללחוץ על נתניהו לוויתורים מדיניים – כשהפעם מחליף הגזר את המקל, עד הפעם הבאה. יש הרואים בכך טקטיקה פוליטית של אובמה, לקראת הבחירות לקונגרס בנובמבר. לאחר הבחירות, הוא יחזור לסורו (עד הבחירות לנשיאות). לעומת זאת, יש הרואים את השינוי כאסטרטגיה חדשה של ממשל אובמה, שונה בתכלית מהאסטרטגיה שנקט מאז היבחרו ועד עתה.

אני מתקשה למקם את עצמי, באגף הטקטי או האסטרטגי של הפרשנות. השינוי טרי מכדי שניתן יהיה לנתחו ולפענח אותו. בעוד חודשים אחדים ניווכח האם אובמה חוזר לדרכו הרעה או ממשיך בדרך החדשה. אולם אני רואה סיבות טובות המצדיקות שינוי אסטרטגי, ואולי יש בהן כדי להסביר את המפנה.

הניסיון להציג את אובמה כאנטישמי, כעוכר ישראל, כאסלאמיסט (תוך היתלות גזענית בשמו האמצעי – חוסיין) מופרכת וחסרת שחר מעיקרה. היחס העוין של אובמה כלפי ישראל נובע ממקום אחר לגמרי.

חזונו העולמי של אובמה הוא חזון של שלום. הוא רואה במלחמת הציוויליזציות בין העולם החופשי לבין האסלאם הקיצוני איום על שלום העולם. אובמה תפס את עצמו באופן משיחי, כאדם שיביא לפיוס בין הציוויליזציות הללו. הוא האמין שהדרך לכך היא פייסנות וחנופה כלפי העולם המוסלמי. הוא רץ לאנקרה ולקאהיר ונשא נאומי פייסנות מביכים. הוא הושיט יד לאחמדיניג'אד וניסה להגיע עמו להסדרים באמצעות הידברות.

רצונו, כנשיא ארה"ב, הוא לשים קץ לעימות הזה. הרצון הזה חיובי ביסודו, אך מביך בנאיביות שלו. אילו הנאיביות הזו הייתה בחייו האישיים של אובמה, ניחא. כאשר מדובר בשלום העולם, זו נאיביות מסוכנת.

האסלאם הקנאי הג'יהאדיסטי הכריז מלחמת חורמה נגד העולם החופשי. מתקפת הטרור על ארה"ב ב-11.9.01 לא הייתה אירוע בודד, אלא צעד אחד בלבד במלחמה הזו. האיום האסלאמיסטי על העולם, הוא הגדול ביותר מאז היטלר. מול האיום הזה, על העולם החופשי לעמוד איתן ולהחזיר מלחמה שערה. לשם כך, ראוי שיעמוד בראשו צ'רצ'יל. לרוע המזל, אובמה סימן עצמו כצ'מרליין, וניהל מדיניות צ'מברליינית.

במקום שבו יש צ'מברליין, יש גם צ'כוסלובקיה. לתפקיד צ'כוסלובקיה ליהק אובמה את ישראל. ישראל הפריעה לחזונו הפייסני, והוא התייחס אליה כאל עצם בגרון. הוא ניסה ללחוץ על ישראל, בתקווה שעצם הלחץ הזה ועצם השפלתה של ישראל, יקרבו את האסלאם אליו ולארה"ב.

המדיניות הזו נחלה כישלון חרוץ. תורכיה ערקה מן המערב וחוברת לציר הרשע של האסלאם הג'יהאדיסטי, דבר הבא לידי ביטוי הן בלוחמנות כלפי ישראל והן בניסיונות לסייע לאיראן להתחמק מן הסנקציות. אחמדינג'אד דחה בבוז את ידו המושטת של אובמה והקצין את מדיניותו ואת התבטאויותיו. גם צפון קוריאה הצטרפה לחגיגה והיא מרשה לעצמה התנהגות ממנה נמנעה בתקופת הממשל האמריקאי הקודם. ואם האמין אובמה שהקו האנטי ישראלי יעודד את הפלשתינאים להתגמש ולהתקדם להסדר, הוא נוכח שהקו שלו גרם לפלשתינאים להקצין את עמדתם, ובכך הוא רק הרחיק את המו"מ ואת הסיכוי לשלום.

המסקנה ההגיונית המצופה מאובמה, היא התפכחות ושינוי דרסטי במדיניותו. החודשים הבאים יעידו האם אכן נפל לאובמה האסימון.  

* "ישראל היום"