הבלוג של אורי הייטנר

בתגובתו למאמרי "מבחן האחריות", כתב לי גברוש נחושתן: "בתורת ישראל, שאתה מרבה לקרוא בה ולצטט ממנה, פדיון שבויים הוא בין העקרונות המחייבים והחשובים".

אכן, פדיון שבויים הוא ערך נעלה ביהדות. אך במסכת גיטין בתלמוד הבבלי נאמר: "אין פודים את השבויין יותר על כדי דמיהן, מפני תיקון העולם".

מה משמעות הפסיקה? שיש לפדות שבוי, אך לא בכל מחיר. מדוע? מפני תיקון עולם, כלומר, עם כל החשיבות הרבה שהיהדות מעניקה לפדיון הפרט, יש לשקול גם את המשמעות לכלל הציבור.

למשל, יש לבחון האם הדבר יעודד חטיפות נוספות בעתיד. האם שחרור מחבלים יגרום למרחץ דמים, למעשי רצח וטבח כפי שעשו מחבלים משוחררים בעבר (רק השבוע נתפסה חוליית מחבלים שרצחה שוטר, ובין חבריה – מחבלים משוחררים). מה מחיר הדמים שאנו עלולים לשלם בפעילות המבצעית לתפיסתם מחדש של משוחררים שיחזרו לעסוק בטרור? איך תשפיע העסקה על כושר ההרתעה של ישראל? ועוד. מצד שני, יש לבחון גם את המחיר החברתי והביטחוני של אי שחרור חייל שנפל בשבי.

הבעיה העיקרית היום, היא שאי אפשר לקיים דיון אמיתי הבוחן את המשמעות של השחרור מבחינת השיקול הציבורי, מבחינת תיקון עולם. השיח הפופוליסטי, הרדוד, הבנאלי, המובל בעיקר בידי העיתונים לשעבר – "מעריב" ו"ידיעות אחרונות", אינו נותן מקום לכל מה שאינו חלק מן הקמפיין האמוציונאלי נגד הממשלה שאינה משחררת את גלעד שליט (כאילו הוא שבוי בידי הממשלה).

חברה אחראית חייבת לשאול את עצמה את השאלות כבדות המשקל הללו. יש להעמיד לדיון ולביקורת את הנכונות של ממשלות אולמרט ונתניהו לשחרר אלף מחבלים ובהם עשרות רוצחים. האם הן לא חצו את הקווים האדומים? מצד שני, ניתן לשאול האם ניתן להגמיש עוד את הקווים האדומים שהממשלה העמידה, כדי להחזיר את גלעד שליט? אולם היום אין לגיטימיות לעצם הדיון הזה, כי אין לגיטימיות לקווים אדומים כלשהם. ומשום מה, ברור לכל שוויתרנו על האופציה של חילוץ גלעד שליט בפעולה צבאית. רוח אנטבה שכה התגאינו בה, כבר אינה מקננת בקרבנו.

בשיח אחראי, מובילי הקמפיין היו שואלים את עצמם עד כמה ארבע שנות הקמפיין שהם מובילים – הקמפיין המוצלח ביותר בתולדות המדינה, הן חלק מהסיבה לכך שגלעד שליט טרם שוחרר. איך זה קורה, שבמשך ארבע שנים, חמאס לא זז כמלוא הנימה מעמדת הפתיחה הקיצונית כל כך שלו במו"מ? הרי גם לו יש אינטרס לשחרר את אסיריו. גם לו יש משפחות המייחלות לשובם הביתה של יקיריהם. שמא הקמפיין מחזק את לב פרעה, בהנחה שבסופו של דבר אף ממשלה ישראלית לא תעמוד בפני לחץ דעת הקהל? הבעיה היא שבשיח הציבורי הפופוליסטי בנדון, גם את השאלה הזאת אסור לשאול.

* "ידיעות הקיבוץ"