הבלוג של אורי הייטנר

היחיד והיחד – צמד מילים שהדמיון ביניהן אינו מקרי. היחד בנוי מיחידים והדרך הנכונה לקיים יחד היא באמצעות טיפוחם והעצמתם המקסימלית של היחידים. הדרך הטובה ביותר להעצים ולטפח את היחידים, היא כחלק מיחד. ובלשון פרקי אבות: "אם אין אני לי - מי לי? וכשאני לעצמי – מה אני?"

תהליכי ההפרטה בקיבוצים הורסים את היחד ומטפחים את האגואיזם. אולם גם הקיצוניות השניה – חיזוק היחד על חשבון היחיד, היא הרסנית. אחת הסיבות המרכזיות למהפכת ההפרטה בקיבוצים היא ריאקציה לקולקטיביזם היתר, הקולקטיביזם החונק שהיה בעבר בקיבוץ.

****

שיר הנעורים של מאיר אריאל "אגדת דשא" נשמע כאגדה פסטורלית יפה ואידילית על הכיף של חברת הנעורים על הדשא בקיבוץ. אין ספק שהפסטורליה הזו קיימת בשיר, ושדברים כאלה הכותב מחבב.

אולם אני קורא בשיר גם צד אחר, חתרני וביקורתי, השובר את התמונה האידילית. "יש ערימה של חבר'ה על הדשא", כותב אריאל. ערימה היא בדרך כלל ביטוי לאוסף של ציוד או חומר, לא של אנשים. אין מודדים אנשים בכמויות, אלא במספרים, כיוון שכל יחיד הוא עולם ומלואו. ביחד יש יחידים. בערימה יש כמות.

מה שבולט בשיר, בעיניי, הוא הפער בין היכולת הטבעית של הכותב להיות אחד מהחבר'ה, חלק מן הערימה ובהחלט ליהנות מכך, לבין כישלונו במבחן האינטימיות. במבחן זה הוא נכשל. הוא שותק וכה כבדות ידיו. ופתאום היא מסתובבת והולכת והוא נשאר לבד. מתוסכל הוא זועק: "נו, די". אני מפרש זאת כזעקה נגד הקולקטיב שאינו מחנך לאינטימיות, אינו מעודד אותה ובכך מסרס אותה.

בשיר "נשל הנחש" מתחשבן מאיר אריאל עם דור ההורים, אותה "נמלה עניינית" ששוב ושוב מודדת את בניה. וגם שם הוא מגיע לקושי לקיים אינטימיות. "וגם הייתה לי בחורה / קצת פראית קצת לא ברורה / לא הגיע לה שאשתגע. / אז במכונית שכורה / הרסתי לה את הצורה / ועכשיו אני מתגעגע". "עכשיו אני מתגעגע", כמו ה"נו, די" הם ביטויי התסכול מהסיטואציה.

****

כמי ששולל את הקיבוץ המעמדי, או בשפה המכובסת "הקיבוץ המתחדש", ומאמין בדרך הקיבוצית השיתופית, איני חושב שנכון לייפות את העבר. הוא יפה מאליו, אנו יכולים להרשות לעצמנו לחשוף את פגמיו ולא להתעלם מכשליו. כמי שמאמין בקיבוץ השיתופי, אני סבור שיש לרפא את הקיבוץ מתחלואיו ולא להתבצר בהם מתוך פחד מכל שינוי. יש בעיה בקיבוץ השיתופי, של חברים שאינם ממלאים את חלקם באמנה החברתית של "מכל אחד לפי יכולתו" אף שהם יודעים היטב למלא למעלה מחלקם בצד השני של המשוואה. ולא תמיד אנו משכילים לעצב את השילוב הנכון של היחיד והיחד. האתגר הקיבוצי הוא

למצוא את שביל הזהב, שאינו פשרה בין היחיד והיחד, אלא העצמה של היחד באמצעות העצמת היחידים.

                                                                                                                                                                                                             * "על הצפון"