את המאמר הזה, העוסק במהפך בתקשורת הכתובה בישראל, עם הפיכתו של "ישראל היום" לעיתון הנפוץ ביותר במדינה, עליי לפתוח בגילוי נאות – אני בעל טור במדור הדעות בעיתון, מיום הקמתו.
כתיבתי בעיתון זה אינה תוצאה של הזדהות אידיאולוגית שלי עם העיתון, עם עורכיו או עם בעליו. על אף היותי אידיאליסט באורח חיי, בהם אני מגשים בגופי את אמונותיי הציוניות והחברתיות, אני מודה בכנות שבנוגע לבמות שבהן אני כותב, האידיאל היחיד העומד לנגד עיניי הוא עצם קבלת הבמה והיכולת להגיע למספר רב ככל הניתן של קוראים. אני כותב מעל במות רבות ושונות המייצגות עמדות מנוגדות בחברה הישראלית, הן ברצף החילוני דתי, הן ברצף היוני ניצי, והן ברצף הסוציאליסטי קפיטליסטי. אין לי כמעט עכבות ואיני בררן בבחירת הבמה – חשוב לי להשפיע ולהגיע לקוראים רבים ככל הניתן.
מכאן מובן, שמבחינתי החדשות אודות הפיכת "ישראל היום" לעיתון הנפוץ ביותר במדינה הן חדשות טובות, חדשות מצוינות, ללא קשר לעמדתי על העיתון, על איכותו, על הקו שלו או על הביקורת המותחת בו. אומר זאת באופן בוטה יותר – גם אילו הסכמתי עם כל הביקורת הזאת, באופן אישי הייתי שמח על ההישג.
על העיתון "ישראל היום" שמעתי לראשונה חודשים אחדים טרם צאתו לאור. פנה אליי אבי שילון, עורך מדור דעות, סיפר לי על העיתון העומד לצאת לאור והציע לי לכתוב בו. איני זוכר האם שאלתי על זהותו של בעלי העיתון, אך אני בטוח שבשמו של אדלסון טרם נתקלתי עד אז. אני זוכר שעל שאלתי מה הקו של העיתון, נעניתי שהוא דמוקרטי ופלורליסטי. מה שקסם לי, הוא המספר הרב של עותקים שאמור העיתון להפיץ. איני זוכר מה היה המספר, אך אני מניח שהוא נמוך לאין שעור מהמציאות הנוכחית.
מתוך נקודת מוצא זאת של הגילוי הנאות, אנסה לבחון באופן אובייקטיבי את העיתון ואת הביקורת אודותיו.
נקודת המוצא שלי, היא שריבוי במות היא ברכה לדמוקרטיה. לפיכך, עצם קיומו של עיתון גדול נוסף הוא חדשות טובות, תרתי משמע. על כך ניתן להוסיף, ששבירת המונופול של "ידיעות אחרונות" לאחר למעלה משלושה עשורים, גם היא חדשות טובות לדמוקרטיה הישראלית ולשוק התקשורת.
הביקורת על כך שהעיתון הוא "חינמון" זרה ומוזרה בעיניי. מה שחשוב בעיניי, הוא איכותו של העיתון ועצם קיומו של עיתון נוסף. אין, בעיניי, כל חשיבות לשאלה האם הקורא משלם על העיתון או לא. גם הטענה שהצלחתו של העיתון נובעת אך ורק מעובדת היותו "חינמון" אינה מתקבלת על דעתי. אנשים לא יקראו עיתון המשעמם אותם או אינם מרוצים ממנו, גם אם הוא ינתן להם בחינם. הערכתי זו מגובה בדוגמה שאינה סטטיסטית, אך אני מניח שהיא מייצגת. במסעדה בקצרין, שבה מחולק חינם "ישראל היום", החל "מעריב" להפיץ חינם את העיתון. סיפרו לי בעלי המסעדה, שאין כמעט ביקוש לגיליונות אלה, גם אחרי שאוזל "ישראל היום". סועדים מבקשים את "ישראל היום", וכשנאמר להם שאזל, אך יש "מעריב" חינם, הם לא התעניינו. רוב העיתונים מוחזרים לספק. ואכן, הפצת חינם זו הופסקה לאחר זמן קצר.
באשר לאיכותו של העיתון – "ישראל היום" הצטרף לשורת הטבלואידים, בדומה ל"ידיעות אחרונות" ו"מעריב". איני אוהב את הסוגה הזאת – את כותרות הענק המפוצצות, את היות העמוד הראשון עמוד שער של כותרות המנוסחות ככותרות עיתוני הספורט וללא הכתבות עצמן. איני אוהב את המסרים הקצרים, את מיעוט הניתוח לעומק, את מיעוט העיסוק בחדשות חוץ ואת ההשתעבדות לקיטש. מסיבה זו, בין העיתונים היומיים אני מבכר את "הארץ", אף שבכל התחומים הוא מייצג את ההיפך המוחלט של השקפת עולמי (שילוב קטלני של קפיטליזם חזירי, יוניות קיצונית ורוח פוסט ואנטי ציונית בעיקר במדורי התרבות והספרות), אם כי יש לציין שבשנים האחרונות גם "הארץ" עובר תהליך מואץ של התדרדרות במדרון הטבלואידיזציה והצהבת (היום "הארץ" פחות סולידי מכפי שהיה "מעריב" עליו גדלתי כילד בשנות השבעים). בכל חולשות הטבלואיד לוקה גם "ישראל היום", אך בהשוואה ל"מעריב" ול"ידיעות אחרונות", הוא הרבה יותר רציני, הרבה יותר אחראי, הרבה יותר מעמיק, הרבה פחות קיטשי ולכן – הרבה יותר עיתון. תעיד על כך העובדה ש"ישראל היום" לא נסחף לתחרות השמאלץ הדוחה בין "מעריב" ו"ידיעות אחרונות" בקמפיין גלעד שליט.
אחת הטענות כלפי "ישראל היום" היא שהוא "העיתון של ביבי". די בכך שרשימת הכותבים הבכירים והמרכזיים בעיתון כוללת את יוסי ביילין, עוזי ברעם, יהושע סובול, זהבה גלאון, מוריה שלומות וחמי שלו ובעבר גם את שלי יחימוביץ', כדי להפריך טענת שווא זאת. "ישראל היום" הוא העיתון הפתוח, המגוון והפלורליסטי ביותר בישראל. הוא פלורליסטי לאין ערוך יותר מ"הארץ" ו"ידיעות אחרונות" ובמידה רבה גם יותר מ"מעריב". אכן, גם ביחסו לנתניהו הוא שונה מאחרים – יחסו לראש הממשלה ענייני והוגן, ולא עוין אפריורי, כמו יחסם של "מעריב", "ידיעות אחרונות" ו"הארץ".
הנושאים שבהם מבטא "ישראל היום" קו אידיאולוגי חד משמעי, הם הנושאים הנוגעים לשלטון החוק בישראל. גישה זו באה לידי ביטוי במלחמה עקבית ונחרצת בשחיתות הפוליטית, ובתמיכה באקטיביזם השיפוטי ובעוצמתו של בג"ץ.
באשר למלחמה בשחיתות, אני מזדהה עם המאבק וגאה להשתייך לעיתון המנהל אותו. לעומת זאת, עמדתי בנוגע לאקטיביזם השיפוטי מנוגדת לקו של העיתון. אני מאמין בהפרדת הרשויות, שבה מקום מכובד למערכת הציבורית והפוליטית ומתנגד להפיכת השיח הציבורי לשיח משפטי. אני רואה באקטיביזם של בית המשפט העליון ובנטייתו לפסוק בסוגיות פוליטיות פגיעה בדמוקרטיה. בסופו של דבר, האקטיביזם כירסם מאוד במעמדו של בית המשפט העליון ובכך החליש את שלטון החוק בישראל. אני סבור שהמשפטיזציה פגעה במאבק בשחיתות, כיוון שהיא ביטלה כמעט כליל את הרף הנורמטיבי המוסרי שנדרש מן הפוליטיקאים והחליפה אותו בסף נמוך מאוד של דרישה לא להיות מורשעים בפלילים, ואם כן – שבית המשפט לא יטיל עליהם קלון. אני שמח להעיד שמעולם לא נמנע ממני לבטא את עמדתי זו מעל דפי "ישראל היום".
באופן אישי, אני שמח לכתוב בעיתון הנפוץ ביותר במדינה. אולם גם באופן ציבורי, אני שמח שדווקא "ישראל היום", על מה שהוא מייצג, הוא העיתון הנפוץ ביותר במדינה. המהפך בשוק התקשורת הוא חדשות טובות, והוא טוב לחדשות.
* Bsh