"'סופר נני' היא תוכנית לטיפול אינסטנט בבני אדם, העושה פלסתר מהצורך לטפל באנשים בצורה מקצועית". כך כתב הממונה על תלונות הציבור ברשות השנייה גיורא רוזן, בתגובה לתלונות של צופים ושל אנשי מקצוע. "העניין הוא עקרוני", הוסיף רוזן, "ככזה ראוי שמוסדות הרשות השנייה יבדקו את הכללים".
צופה הטלוויזיה הסביר אינו זקוק לממונה על תלונות הציבור כדי להגיע למסקנה הזו. האין זה מובן וידוע, שטיפול רגשי או נפשי, בפרט, בזוג ובמשפחה, הינו נושא מורכב ורגיש, המחייב דיסקרטיות ואינטימיות? האין זה ברור, שאין כל ערך ל"טיפול" הנעשה מול מצלמות הטלוויזיה ולעיני מיליוני צופים? הרי ברור ש"טיפול" הנעשה בתנאים כאלה – נזקו גדול לאין ערוך מתועלתו? "מטפל" הפועל לאור המצלמות עושה מעשה שרלטנות.
החמור מכל הוא השימוש הציני בילדים. אין זה אתי לחשוף ילדים ולראיין אותם. במקרים בהם הדבר נעשה, מקובל לטשטש את פניהם ולעוות את קולם. והנה, בתכניות הללו, נכנסת טלוויזיה חודרנית לחייהם האינטימיים של הילדים, ליחסיהם עם הוריהם, עם אחיהם ועם עצמם, מצלמים אותם ברגעים הקשים והפרטיים ביותר, מענישים אותם, "מחנכים" אותם ו"מטפלים" בהם ,כדוגמה ל"איך עושים זאת נכון" בטלוויזיה, כאילו מדובר בניסויים בבני אדם. אז מה אם הם הסכימו לחשיפה? יש משמעות לשיקול דעתם של ילדים בנושאים כאלה? אז מה אם הוריהם הסכימו לכך? הורים חסרי אחריות מסכנים את ילדיהם בדרכים שונות, והחברה אינה צריכה לתת לכך יד.
"משפחה חורגת" של אלון גל ו"סופר נני" של מיכל דליות, הן תועבה, שמקומה לא תכירנה בלוח השידורים הטלוויזיוני.
מן הראוי היה מזמן, שערוצי הטלוויזיה יסירו את התועבה הזאת מעל המרקעים. מן הראוי היה שהכנסת תחוקק חוק האוסר על התועבה הזאת.
מדוע המובן מאליו כל כך, אינו מובן כלל וכלל לקובעי לוח השידורים?
יש כאן שילוב קטלני של אינטרסים ותאוות, שהילדים הללו נופלים לו קורבן.
תאוות פרסום חסרת המעצורים, הגורמת לאנשים להתערטל לנוכח פני האומה ולחשוף את ילדיהם, ללא חשבון אודות הנזק החמור, אולי הבלתי הפיך, שנגרם לילדים.
תאוות מציצנות של הצופים, שנהנים להציץ לתוך חייה של משפחה אחרת. אין זה מכובד לטפל על סולם ולהסיט את הווילון בבית השכנים. זה גם מסוכן. אבל אם ניתן לספק את התאווה הזאת בישיבה על הכורסה בסלון, במציצנות עם רישיון – מה הפלא שהתכניות הללו הן מסחטות רייטינג?
תאוות בצע שלוחת הרסן של בעלי ההון השולטים בכלי התקשורת. הרייטינג הוא האלוהים האחד שלהם. אין כל עכבות מוסריים וערכיים שיעצרו אותם מלייצר זבל סוחט רייטינג. הנזק לתרבות הישראלית, שמסבה תרבות הרייטינג הוא חמור ביותר. אבל בתכניות המתועבות הללו, נחצים כל הקווים האדומים של האתיקה.
תאוות שררה של הפוליטיקאים, שבמקום להגן על הציבור, ובעיקר על הילדים חסרי המגן, הם לעולם לא יתייצבו מול ברוני התקשורת – בהם תלויה חשיפתם הציבורית, ההכרחית להישגיהם בפריימריס, ושהם גם התורמים למסעות הפריימריס שלהם; החיבור המסוכן של הון, עיתון ושלטון.
פסיקתו הנחרצת והחד משמעית של הממונה על תלונות הציבור מחייבת את קברניטי הרשות השנייה לחשבון נפש. האם יתעלו מעל תאוות הבצע ויעדיפו, לשם שינוי, את המחויבות האתית ואת טובת הציבור? האם יקומו כמה חברי כנסת בעלי יושרה ואומץ, יתייצבו נגד הערוצים המסחריים, ויחוקקו חוקים המגנים על הציבור בפני התכניות הללו?
הגיע הזמן להסיר מחיינו את התועבה הזאת.
* "חדשות בן עזר"
בבלוג זה
בכל הבלוגים
