הבלוג של אורי הייטנר

"זכותנו ביחס לארץ ישראל נובעת לא מהמנדט ומהצהרת בלפור, היא קודמת לאלה... התנ"ך הוא המנדט שלנו, התנ"ך שנכתב על ידינו, בשפתנו העברית ובארץ הזאת עצמה, הוא הוא המנדט שלנו. זכותנו ההיסטורית קיימת מראשית היות העם היהודי, והצהרת בלפור והמנדט באו לשם הכרת הזכות הזאת ואישורה. הרי נאמר בפירוש בהצהרה ובמנדט, שהעמים מכירים בזכותו של העם היהודי 'להקים מחדש את ביתו הלאומי...' זכותנו זו איננה דבר חדש, עובדה היסטורית חדשה... המנדט אישר, כי זכותנו ניתנה לא ב-1917 או ב-1922; בשנים אלה הוכרו קשרינו ההיסטוריים עם א"י ואושרה גם מנימוקים אחרים זכותנו להקים מחדש את ביתנו הלאומי, לבנות מחדש דבר שהיה לנו בעבר ושהיה שלנו במשך כל ההיסטוריה של העם היהודי – ולא דבר חדש הוא זה שאנו באנו לייסדו... ואני רוצה לבאר מדוע דווקא בא"י. לא משום שאנו כבשנו פעם את הארץ – עמים רבים כבשו ארצות שונות ואיבדו אותן אחר כך, ואין כל תביעה וכל זכות על אותה ארץ שכבשו פעם. אולם זכותנו אנו על א"י מיוסדת על שני נימוקים, שאין להם אח ותקדים בהיסטוריה – ראשית: א"י היא הארץ היחידה בעולם, שהיהודים – בתור אומה או גזע ולא בתור יחידים – יכולים לראותה כארצם, כארץ מולדתם ההיסטורית. שנית: אין עם או גזע אחר בעולם – אני מדגיש 'עם' ולא סתם 'אוכלוסים' או 'חלק של עם' – הרואה בארץ זו את ארץ מולדתו היחידה. כל תושבי א"י, בלי הבדל, הם בניה של הארץ ויש להם זכויות שוות בארץ, לא רק בתור אזרחים, אלא גם בתורת בני הארץ היושבים בה, כלומר – זכותם באה להם באשר הם תושבים בארץ. ולנו הזכות על ארץ ישראל בתור יהודים, בתור בני ישראל, בין אם כולנו נמצאים כבר בארץ ובין אם עוד לא כולנו כאן... אנו בני העם העברי וזו ארץ מולדתו היחידה של העם העברי, ורק משום כך יש לנו זכויות על הארץ הזאת".

את הדברים הללו לא אמר ראש ישיבה, גם לא אחד מראשי מועצת יש"ע. דברים אלה לקוחים מנאום של דוד בן גוריון. כן, לפני כמה עשרות שנים לא היה צורך בכיפה וזקן כדי לדבר בשם זכותנו על ארץ ישראל. ומה שמעניין לא פחות, הוא הפורום בו נשא ב"ג את נאומו – עדות בפני ו' החקירה המלכותית הבריטית, ועדת פיל, 7.1.37.

בן גוריון, המדינאי הריאליסט, המפוכח והרציונאלי ביותר שהיה לנו, המנהיג שהוביל את העם לקבל את תכנית החלוקה, לא חשב שאי אפשר לפנות אל אומות העולם בשם התנ"ך, ולתבוע את זכותנו על מולדתנו, על א"י. עשר שנים לאחר מכן, בעדותו בפני ועדת החקירה של האו"ם, אמר ב"ג: "לפני כשלוש מאות שנה, הפליגה לעולם החדש אוניה ושמה 'מייפלאואר'. היה זה מאורע גדול בתולדות אנגליה ואמריקה. אבל תאב אני לדעת אם יש אנגלי אחד, היודע בדיוק אימתי הפליגה אוניה זאת; וכמה אמריקאים יודעים זאת? היודעים הם כמה אנשים היו באותה אוניה? ומה היה טיבו של הלחם שאכלו בצאתם? והנה, לפני יותר משלושת אלפים ושלוש מאות שנה, לפני הפלגת 'מייפלאואר', יצאו היהודים ממצרים, וכל יהודי בעולם, ואף באמריקה וברוסיה הסובייטית, יודע בדיוק באיזה יום יצאו: בחמישה עשר בניסן. וכולם יודעים בדיוק איזה לחם אכלו היהודים: מצות. ועד היום הזה אוכלים יהודים בכל העולם כולו מצה זו בחמישה עשר בניסן; באמריקה, ברוסיה ובארצות אחרות, ומספרים ביציאת מצרים ובצרות שבאו על היהודים מיום שיצאו לגולה. והם מסיימים בשני מאמרים: השתה עבדי, לשנה הבאה בני חורין. השתא הכא, לשנה הבאה בירושלים". 

שנתיים אחרי השואה הופיע מנהיג העם היהודי בפני משלחת או"ם, ואינו תובע את א"י כפיצוי על השואה, לא בשם הסבל של העם היהודי, אלא בראש ובראשונה בשם הזיקה ההיסטורית שלנו לא"י, בשם תפילת הדורות לחירות, בשנה הבאה בירושלים.

אלה הטיעונים עמם הופיעו בשער האומות מנהיגי הציונות ויצמן, ב"ג, שרת, גולדה, אבא אבן ואחרים. אלה הטיעונים ששכנעו את העולם בצדקתנו.

והנה, היום היינו לביישנים. אנחנו מתביישים לדבר על זכותנו על הארץ, על התנ"ך כמנדט שלנו על הארץ. אי אפשר, כביכול, לשכנע את העולם בטיעונים הללו.

וכך, בעוד הפלשתינאים מדברים על צדק, אנחנו מדברים על ביטחון. והעולם, הרואה בנו את גולית לא ממש משתכנע מטיעוני הביטחון שלנו.

איני מזלזל בטיעוני הביטחון, אבל אם אנו ליסטים שגזלנו ארץ לא לנו, באיזו זכות אנו תובעים ביטחון על חשבון בני הארץ, שהצדק עמם? הרי אם צד אחד מדבר בשם הצדק והצד השני נמנע מלהזכיר את הצדק, ברור איזהו הצד הצודק. איני סבור שעלינו להתעלם מן השואה, אך אם השואה היא צדקת קיומנו, צודק אחמדיניג'אד באומרו, שאם הייתה שואה, שהאירופים שחוללו אותם יתנו ליהודים מדינה על חשבונם ולא על חשבון הפלשתינאים.

כאשר אנו מתביישים להציג את צדקתנו, מה הפלא שקמפיין הדה-לגיטימציה נגד מדינת ישראל נוחל הצלחה? הפלשתינאים טוענים שאנו קולוניאליסטים שפלשו לארצם וגירשו אותם בכוח בטיהור אתני, ואנו טוענים בשם זכותנו לביטחון... יש להודות שהטיעון הפלשתינאי הרבה יותר משכנע. הפלשתינאים אינם מתביישים לדבר על הזכות והצדק ומפיצים את השקר ללא עכבות, ואנו מתביישים לדבר על הזכות והצדק ומצניעים את האמת. מאיזו סיבה שבעולם, העולם יקבל את דברינו?

הבעיה החמורה, היא שלא רק כלפי חוץ, אלא גם בתוכנו, השיח הציוני המציג את הצדק שבתביעתנו, הוגחך בתהליך של עשרות שנים. נתן אלתרמן זיהה זאת כבר לפני 40 שנה. בשירו האחרון ערב מותו, התריע בפני אובדן תחושת הצדק. אף אויב לא יוכל לנצח אותנו, אומר השיר, אבל אנו עלולים להביס את עצמנו, אם נאבד את אמונתנו בצדקתנו.

אז אמר השטן: הנצור הזה / איך אוכל לו. / אתו האומץ וכשרון המעשה / וכלי מלחמה ותושייה עצה לו. / ואמר: לא אטול כוחו / ולא רסן אשים ומתג / ולא מורך אביא בתוכו / ולא ידיו ארפה כמקדם, / רק זאת אעשה: אכהה מוחו / ושכח שאיתו הצדק. // חוורו שמים מאימה / בראותם אותו בקומו לבצע המזימה!

האויב, המנהל קמפיין דה-לגיטימציה לישראל בעולם, מבין שהדה-לגיטימציה הזאת מחלחלת גם לתוכנו ורואה בכך את הצלחתו העיקרית. והרי בין מובילי הקמפיין עומדים יהודים וישראלים, למרבה הבושה. ברל כצנלסון, מראשי תנועת העבודה, עורך "דבר", התייחס לתופעה הנלוזה הזאת, במאמר שפרסם בעיתונו באחד במאי 1936: "היש עם בעמים, אשר בניו הגיעו לסילוף כזה, שכלי ונפשי, שכל מה שעושה עמם, כל יצירתו וכל יסוריו, הם בזויים ושנואים, וכל מה שעושה אויב עמם, כל שוד וכל רצח וכל אונס ממלא את לבם רגש הערצה והתמכרות ?... וכאן ידבקו בו חיידקים של שנאה לעצמו... עד כדי כך שיראה את הגאולה בנאצים הפלשתינאים, שהצליחו לרכז כאן בארץ את האנטישמיות הזואולוגית של אירופה עם תאוות הפגיון שבמזרח. כל עוד ילד יהודי... יכול לבוא לארץ ישראל ולהידבק כאו בחיידק השנאה העצמית... אל דומי למצפוננו". כן, התופעה הזאת אינה חדשה.

ההתמודדות עם התופעה, חייבת להיות רנסאנס ציוני וחינוך ציוני, השב ומחזק את תודעת צדקתנו וזכותנו על הארץ. אני שמח להיווכח בסימנים מעודדים מאוד של רנסאנס כזה בקרב צעירים ונוער.

                                                                                                                                                                                                          * "שישי בגולן", "חדשות בן עזר"