הבלוג של אורי הייטנר

במהלך שביתת הרעב הגדולה בגמלא, ביקרה אותנו משלחת של רבני יש"ע לביקור הזדהות. שמחתי על כל ביקור, ובוודאי על משלחת חשובה זו. אולם בהגיע המשלחת, בדרכה אלינו, זיהיתי בזווית עיני בין חבריה את דב ליאור. היה לי ברור, שלא אלחץ את ידו. שביתת הרעב הייתה, בעבורי, מעין יום כיפורים מתמשך, בן 19 יום – יום כיפור של הזדככות הנפש, של נאמנות מוחלטת לאמת בה אני מאמין. לא עלה על דעתי לעשות שקר בנפשי וללחוץ את ידו של דב ליאור.

חצי שנה קודם לכן, בוצע אחד הפשעים הנתעבים בתולדות ישראל – הטבח במערכת המכפלה. המחבל המרצח ברוך גולדשטיין שר"י, מחופש במדי צה"ל, נכנס למערת המכפלה, וירה ללא אבחנה בגבם של המון המתפללים המוסלמים בעת תפילתם. הוא רצח בדם קר 29 אנשים וילדים, שכל אשמתם היא היותם ערבים.

מטורף אחד יכול לגרום לנזק נורא, אך הוא עדין אחד. עוד ביום הטבח, התברר שיש לו לא מעט תומכים. הבולט שבהם, היה הרב דב ליאור, שכינה את הרוצח "קדוש". אדם שנחשב לגדול בתורה, למורה הוראה, הנותן גיבוי לפשע גזעני כזה – זו תועבה בלתי נסלחת. סירובי ללחוץ את ידו של האיש, לא היה רק למען שלמותי עם מצפוני, אלא ראיתי בכך משמעות מבחינת המאבק; סירובי לטמא את טהרת מאבקנו. מאחר ולא רציתי להלבין את פניהם של רבני הגולן שאירחו את משלחת רבני יש"ע, לא יצרתי סצנה מביכה, אלא פשוט הסתלקתי מהמקום, עד שהמשלחת סיימה את ביקורה.

בגיליון הראשון של "נקודה" – ביטאון מועצת יש"ע, לאחר הטבח, גיליון פסח תשנ"ד, פרסמתי מאמר חריף תחת הכותרת "ביעור חמץ". כותרת המשנה הייתה "חסלו את הכהניזם, ולא – הכהניזם יחסל אתכם". שנה וחצי לאחר מכן, לאחר רצח רבין, התקשרו אליי אנשים מיש"ע, הזכירו לי את המאמר, והביעו צער שלא נהגו על פי עצתי.

חלפו 15 שנים נוספות, ודיבוק הטרוף הכהניסטי ממשיך להשתולל, בגילויו המכוער כ"נוער הגבעות" ובעיקר בזוועת "תג המחיר". ומאז ועד היום, בכל גילוי של התועבה הזאת, שמו דב ליאור נקשר כסמכות ה"רוחנית" המתירה את העוון.

בשבוע האחרון שוב היה דב ליאור בכותרות, כאשר לא התייצב לחקירת משטרה אליה הוזמן. שוב, אותה תסמונת של חוצפה כלפי מוסדות המדינה, של מרידה במלכות, של דוגמה אישית שלילית של ביזוי החוק הישראלי (אילו חי בגולה בוודאי היה מקבל על עצמו את "דינא דמלכותא דינא", אבל כאן הוא מרשה לעצמו לצפצף על המדינה).

אולם עם כל החומרה שבאי התייצבותו, לא זו עיקר החומרה במעשהו. בכלל, איני מתלהב מחקירת המשטרה הזו, מאחר ואיני חושב שההתמודדות הנכונה עם סטיות אידיאולוגיות היא במישור הפלילי, אלא במישור הציבורי, החברתי, התרבותי והחינוכי. מה שחמור יותר מאי התייצבותו של דב ליאור לחקירה, הוא הדברים שבעטיים הוא זומן לחקירה – תמיכתו בספר "הלכתי", המתיר לרצוח גויים. על החברה הישראלית להוקיע את התועבה הזאת. ובראש ובראשונה – על הציונות הדתית להוקיעה.

הציונות הדתית השכילה להקים את "פורום תקנה", שנועד להתמודד עם הטרדות מיניות מצד רבנים ואישים בכירים במגזר הדתי. מן הראוי שהציונות הדתית תקים פורום תקנה, שיציב קווים אדומים ויוציא אל מחוץ לגדר את הסטיות והתועבות האידיאולוגיות, שאינן חמורות פחות מן ההטרדות המיניות. אין חילול השם חמור יותר, מן היהדות הגזענית שמייצג דב ליאור; יהדות הסותרת את האנושיות, המוסר והצדק. יש להציב מולה את היהדות האנושית, המוסרית והצודקת; יהדות של "חביב אדם שנולד בצלם", של "ואהבת את הגר". מול "יהדות" של "הטוב שבגויים הרוג" יש להציב יהדות אמת של "מעשה ידיי טובעים בים ואתם אומרים שירה לפניי?"

אסיים בדברים מאת ראש "פורום תקנה", ראש ישיבת הר עציון, ואחד מגדולי הרבנים ואנשי הרוח היהודיים בדורות האחרונים, הרב אהרון ליכטנשטיין, בפרשת המחתרת היהודית: "את מעשיהם של המכונים 'עצורי המחתרת היהודית' אין לדון מצד שאלת המרידה במלכות. שאלה זו היא כאין וכאפס לעומת פשע הריגת אנשים חפים מפשע. חומרת פשע זה מקהה כל שאלה בנושא המלכות, אם היא תקיפה מספיק או פחות. העמדת שאלת המרידה במלכות בראש, יש בה משום קהות חושים ואטימות לב". ולאחר רצח רבין אמר הרב ליכטנשטיין: "אנו צריכים להתמסר ולהתמודד, לא לטייח ולא לטשטש, אלא לזהות את הבעיה שעומדת לפנינו ולפעול בהתאם. לטהר את לבנו לעבדו באמת. לטהר את מחננו לעובדו באמת".

והיה מחנך טהור.

                                                                                                                                                                              * "שישי בגולן", "חדשות בן עזר"