הבלוג של אורי הייטנר

עמירה הגני, "בגוף ראשון רבים" – אריה בן גוריון חייו ופועלו, הוצאת הקיבוץ המאוחד, ת"א, 2010, 215 עמ'.

במלאת יובל לפעולתה של חבורת "שדמות" בתנועה הקיבוצית (אברהם שפירא, מוקי צור, יריב בן אהרון וחבריהם, מייסדי כתב העת "שדמות") התפרסמו כתבות שהציגו את החבורה כמבשרת מהפיכת ההתחדשות היהודית בציבור החילוני בישראל בכלל ובתנועה הקיבוצית בפרט. על פי התיאור, עד הופעתם, התנועה הייתה מעוז של ניתוק מוחלט ממורשת ישראל ומן המסורת היהודית, והם הביאו דרך חדשה, נגדית, וחוללו שינוי שהיום אנו מתחילים לקצור את פירותיו.

אני מלא הערכה והערצה לאנשי "שדמות", אך אני בטוח שגם הם לא יאהבו את הצגת הדברים הזאת. שהרי לאורך כל תקופת קיומה של התנועה הקיבוצית, פעלו בתוכה מנהיגי תרבות שעמדו כחומה בצורה נגד מגמות ההתנתקות מהיהדות, שנשאו את הדגל והלפיד ובעיקר – שיצרו יצירה יהודית נפלאה, היונקת ממורשת ישראל לדורותיה, ממשיכה אותה ומתאימה אותה לימינו.

בין הדמויות המרכזיות שהובילו את הדרך הזאת, ניתן למנות אנשי רוח דגולים כמו המוסיקאי ויוצר סדר פסח הקיבוצי יהודה שרת, המשורר והפרטיזן אבא קובנר, המשורר והמלחין ומחולל טקס העומר וטקסי הביכורים מתתיהו שלם, מורי ורבי המחנך וההיסטוריון אברהם אדרת, ויבל"א ההיסטוריון אלי בן גל, צבי שוע והמחנך מיכאל בהט. אחד הבולטים ביותר בתחום, הוא איש התרבות המרכזי של התנועה הקיבוצית לאורך עשרות שנים והאיש המזוהה יותר מכל אחד אחר עם החג הקיבוצי, אריה בן גוריון, ממייסדי בית השיטה. לפני שבועות אחדים יצאה לאור הביוגרפיה של האיש המיוחד הזה – "בגוף ראשון רבים", פרי עטה של עמירה הגני.

****

כחובב ביוגרפיות מושבע, שקרא עשרות רבות של ביוגרפיות, לא אהבתי במיוחד את הדרך בה נכתב הספר. בעיניי, אין רומן מרתק יותר מסיפור חיי אדם. כשאני קורא ביוגרפיה, אני אוהב להישאב לתוך סיפור החיים, ולצעוד עם הגיבור בתחנות חייו, על פי הסדר הכרונולוגי שלהן. הביוגרפיה הזאת נפתחת, אמנם, בסיפור ילדותו של אריה. אולם בהמשך היא מתוייגת תאים תאים, המתארים את תחומי פועלו של אב"ג – מסעות, חינוך, בית הספר של ביה"ש, משפחה, הקשר הייחודי עם משפחת זינאתי מפקיעין, שליחויות בחו"ל, תרבות הקיבוץ, ארכיון החגים ועוד. פרק נפרד עוסק במשפחת בן גוריון ובקשר הייחודי בין אריה לדודו דוד בן גוריון, ולהשפעתו הגדולה של ב"ג על אב"ג.

אולם גם במתכונת זו, זהו ספר מרתק על איש מרתק, שלו סיפור חיים מרתק. ובמחשבה שניה, אולי מתאים לאב"ג, שהיה בין השאר ארכיונאי ואספן כפייתי, שהכל אצלו היה מתוייק מדורים מדורים, לסוג כזה של ביוגרפיה. כך או כך, הגני הצליחה בהחלט להעביר לקורא את דמותו המיוחדת של אב"ג.

****

את אב"ג פגשתי לראשונה בדיוק השבוע לפני שלושים שנה. ביומו הראשון של מחנה העבודה של גרעין "שיטל", בין כיתה י"א לכיתה י"ב, הפגישו אותנו עם נציגי שלושה דורות בבית השיטה. את הדור השלישי ייצג קצין שריון צעיר שהשתחרר היישר אל הרפת ואל הכדורסל, שעל הראש שלו היו המון שערות, וקוראים לו שגב. את דור המייסדים ייצג אב"ג.

אב"ג ישב מולנו, קבוצה של כמה עשרות עירניקים צעירים ונבוכים, וכשפתח את פיו, דומה היה שהוא ניצב בכיכר העיר ונואם בפני קהל של רבבות. איזה פאתוס! ממש שאגת אריה! את עיקר דבריו הוא ייחד לרב דוריות ולמשפחתיות של הקיבוץ, שהוא החברה היחידה במערב המקיימת את מוסד החמולה. אני זוכר היטב משפט אחד שאמר: "האדם הוא החיה היחידה בטבע שיש לה נכדים". ביולוגית אין זו אמת כמובן, אבל האדם הוא בעל החיים היחיד שיש קשר בינו לבין צאצאיו.

למחרת, עבדתי עם אב"ג בנוי, ומסתבר שגם כאשר הוא משוחח עם אדם אחד – הוא נואם בפני המונים...

אב"ג לא היה אדם קל, ולא איש רעים להתרועע. הוא צבר לא מעט מתנגדים ולא היה ממש נביא בעירו. גם הספר אינו מנסה להציג אותו ככזה. התובענות שלנו (בראש ובראשונה מעצמו אך גם מזולתו), דרישותיו הבלתי אפשריות, ראייתו הדיכוטומית את העולם, המשימתיות הבלתי נלאית שלו, הביקורתיות חסרת הפשרות שלו, אינן תכונות המחבבות אדם על סביבתו (גם דודו דוד בן גוריון, שהשפיע עליו כל כך, היה כזה).

אולם על אף תכונות אלו, ואולי בזכות תכונות אלו, הוא הצליח ליצור שני מפעלי חיים אדירים – מערכת החינוך של בית השיטה ובעיקר, תרבות החג בקיבוץ. תרומתו האדירה של אב"ג לחיי התרבות והחג בקיבוץ ובחברה הישראלית, הייתה כפולה – כיוצר וכמתעד. מעבר ליצירתו, הוא חקר ושאל ותיעד כל מה שנוצר בתנועה הקיבוצית בתחום החגים ובנה את ארכיון החגים, שהיה למכון "שיטים". הוא ערך את ילקוטי החגים, המשמשים דורות של יוצרי חג בקיבוץ ומחוצה לו ושל חוקרי התרבות הישראלית.

אז נכון, אב"ג היה איש קשה, לא סחבק, אבל הוא העמיד תלמידים הרבה והשפעתו הייתה גדולה מאוד.

אב"ג היה קורא אדוק של המידף. לא פעם קיבלתי ממנו מכתבים, בהם הגיב לדברים שכתבתי, בעיקר בתחום התרבות והחגים. בספר "שלושים שנים וסיפורים" סיפרתי על מכתב הנזיפה שלו על כניעתנו לטרור, בשנה שבה ביטלנו את חגיגות פורים בעקבות הפיגוע בקפה "אפרופו". בעיניו, ביטול החג היה ממש כפירה בעיקר.

****

האם אב"ג ורעיו, נושאי הלפיד של התרבות היהודית בתנועה הקיבוצית, הצליחו בשליחותם?

התשובה לשאלה זו מורכבת מאוד. מצד אחד, הם יצרו נכסי תרבות אדירים, כמו ההגדה הקיבוצית וטקסי הביכורים וסחפו אחריהם את התנועה כולה. מצד שני, אי אפשר להתעלם מכך שהתנועה הקיבוצית התרחקה מאוד מהיהדות, והייתה למעוז של חילוניות קיצונית ולעתים דווקאית, אנטי דתית. בספר מסופר איך כמעט אכלו את אב"ג חי, כאשר העלה את ילדי בר המצווה של בית השיטה לתורה בבית הכנסת של כפר יחזקאל. כמחנך, הנהיג קריאה בפרשת השבוע בתום שבוע הלימודים, ביום ו' בכל כיתות בית הספר בבית השיטה. קשה לומר, שפרשת השבוע הייתה למרכיב מרכזי בחיי הקיבוצים.

אולם חשיבות מפעל חייהם של אב"ג ורעיו, לצד היצירה הגדולה שיצרו, היא בשמירה על גחלת היהדות, כקוטב נגדי להתרחקות מהיהדות. הגחלת היהודית עליה שמרו, היא שאפשרה, לדעתי, את צמיחת חבורת "שדמות" והיא התשתית לתנופת ההתחדשות היהודית היום.

****

אב"ג נפטר בשבועות, לפני 12 שנים. אילו חי היום, ודאי היה כואב את מצבה של התנועה הקיבוצית ומצב קיבוצו. שהרי הוא היה מאמין קנאי וחסר פשרות ברעיון הקיבוצי.

אך אני מאמין שהוא היה מתפעם מתהליכי ההתחדשות היהודית והשיבה ליהדות בקרב חלקים נרחבים של הציבור החילוני בישראל, ובתוכם רבים בתנועה הקיבוצית. אב"ג אף פעם לא היה שבע רצון, תמיד שאף ליותר, אך אני מאמין שאילו היה נוכח בתופעה, הוא היה חש שיש שכר לעמלו ויש מי שממשיכים לשאת את הלפיד.

                                                                 * מידף - עלון קיבוץ אורטל, "שווים", "על הצפון", "מקור ראשון", "שישי בגולן"