הבלוג של אורי הייטנר

הגישור על פני השסע בין חילונים ודתיים, הוא אחת המטרות הנעלות והחשובות ביותר הניצבות בפני החברה הישראלית. מטרה לא פחות חשובה, היא העמקת הזיקה של הציבור החילוני ליהדות, לתרבות ישראל ולמורשת ישראל. יש קשר בין שתי המטרות – אני מאמין שהתרבות היהודית עשויה להיות המגרש המשותף של חלקי העם, והגשר בין חילונים ודתיים. מתוך החשיבות הרבה שאני מייחס למטרות אלו, ומצד שני – מתוך חששי מן האיום החברתי והרוחני הקשה שבכישלון המטרות הללו, אני רואה לנכון לשוב ולעסוק בספרו של יוסף חרמוני והראיון איתו, שאני רואה בהם עלילה חמורה על הציבור הדתי בישראל ועל היהדות. לכן, אני מגיב על תגובתו לתגובתי.

כמו בראיון עמו, כך גם בתגובתו, מציף אותנו חרמוני בציטוטים. איני מטיל ספק בנכונות הציטוטים, אלא שהאיסוף האקלקטי של הציטוטים הקיצוניים ביותר, מתן פירוש קיצוני הרבה יותר לכתוב בהם, והצגתם כמיינסטרים של הציונות הדתית ושל היהדות הינם סילוף חמור ומסוכן.

אכן, בשולי הציונות הדתית פועלת קבוצה גזענית, פנאטית ומסוכנת. מזה כעשרים שנה אני מנהל מלחמת יחיד בתופעה הזאת, שבמסגרתה התגלגלתי גם לבית המשפט, שם ניצחתי בתביעת דיבה שהגיש נגדי פעיל הימין הקיצוני מיכאל בן חורין. רק השבוע פרסמתי מאמר תחת הכותרת "וביערת הרע מקרבך", בו קראתי לציונות הדתית להקים "פורום תקנה", דוגמת זה שהקימו למאבק בהטרדות המיניות, כדי להיאבק בסטיה האידיאולוגית ובתועבת הגזענות. את עיקר מתקפתי ייחדתי לרב דב ליאור, אותו מצטט חרמוני. כך שאני בהחלט מודע לבעיה.

אלא שאני יודע שהקבוצה הקיצונית הזאת מייצגת רק חלק קטן ביותר בציונות הדתית, ורוב מניינו ובניינו של הציבור ביש"ע רחוק ממנה ת"ק פרסה. יתר על כן, עם כל התנגדותי החריפה לקבוצה הזאת, היא עדיין רחוקה מאוד מהדרך בה מציג אותה חרמוני, וטוען שזו היהדות. עם כל התיעוב שלי למה שמייצג דב ליאור, הוא בשום אופן אינו מטיף להשמדת הגויים, כפי שמייחס ליהדות (!) חרמוני.

איני מתרפק על דעותיו המתונות של פרופ' רביצקי, כפי שכותב חרמוני. לא ציטטתי את רביצקי כדי להציג את משנתו המתונה, אלא כדי להזכיר כיצד הוא, היריב של תלמידי הרב קוק, יצא בשצף קצף נגד ספרו של ספי רכלבסקי "חמורו של משיח", שבדומה לחרמוני הציג תמונה שקרית של הרב קוק, על סמך ציטוטים סלקטיביים ואקלקטיים של אי אלו אמירות שלו, תוך מתן פרשנות קיצונית ומסולפת של דבריו. זאת טענתי נגד חרמוני.

נוהגים לומר על בנו של הרב אברהם יצחק הכהן קוק, הרב צבי יהודה הכהן קוק, שהוא צמצם את תורת אביו, התעלם מהמסרים האוניברסאליים שלה, התמקד רק במסרים הלאומיים שלה ויצר תורה לאומנית קיצונית. הרצב"י קוק אכן היה קנאי לשלמות ארץ ישראל והיה המנהיג הרוחני של "גוש אמונים".

ומה הייתה עמדתו בנוגע ליחס לערבים?

בניסן תש"ז (1947) כתב הרצב"י מכתב למנהל בית ספר דתי בירושלים בזו הלשון:

הנני מחויב להעיר את כבודו על העניין דלהלן:

היום בשעות שלפנה"צ, בעברי על פני ביה"ס והלאה לרחוב יפו-בן-יהודה, ראיתי כי מתוך חבורת ילדים יוצאי ביה"ס פגעו איזה מהם, פעמים ופעם, פגיעה שבגוף והתגרות גסה בערבים רוכלי-רחוב ועבר אז שם. פעמים – יחד בשני הערבים אחד צעיר ואחד זקן, שהיו משותפים בעניינים כנראה, התחל בצעיר והמשך בזקן בגסות מיוחדת. זה היה מרחק קטן מן שער החצר של ביה"ס. אח"כ שוב בצעיר אחד, במדרכת רחוב יפו לצד תחילת רחוב בן-יהודה. נצטערתי ונתביישתי מאוד למראה-עיניי זה. מתוך מרוצת הילדים והשתובבותם לא עלה בידי להשיגם להעירם על כך. איני יודע מי הם הילדים האלה, מי הם הוריהם ומוריהם. יודע אני רק זה, שהם היו יוצאי ביה"ס. לא כולם – כל חבורת הילדים יוצאי ביה"ס – עסקו באותה פגיעת-התגרות מגונה, אלא איזה מהם, וכמדומני שגם מי מהם מחה נגד זה. אעפ"כ מציאות העובדה הזאת, שהכאיבתני והעליבתני, כאמור, מחייבת אותי להעירכם על הצורך בשימת-לב חינוכית יתירה ומיוחדת לביטול אפשרויות שכאלה, גם מצד עצמה של תורת היהדות ומוסרה וגם מצד הערך המעשי היישובי והמדיני, של משמרת דרכי שלום ויחסי שכנים.

                      בכל הכבוד ויקר ובתוחלת קידוש השם לישע עמו ונחלתו

                                                                                                צבי יהודה הכהן קוק

בניגוד לציטוטיו של חרמוני, הציטוט הזה, דווקא של מייסד "גוש אמונים" ותנועת ההתנחלות, הוא המייצג את רוח היהדות ואת דרכה של הציונות הדתית. חרמוני מעליל עלילה גסה על הציונות הדתית, ונוקט בדרך מעוררת מדנים בחברה הישראלית, מעמיקה שסעים ודוחקת את הציונות הדתית לפינה המקשה עליה להתמודד עם העשבים השוטים הצומחים בשוליה.

                                                                                                                                                                                                     * "ידיעות הקיבוץ"