הבלוג של אורי הייטנר

איומים, אולטימטומים, לחצים קשים – כל אלה מושכים כותרות, מעלים סוגיה לסדר היום  ליומיים שלושה, אך בסופו של דבר מה שנותר אינו הנושא אלא הסגנון, האיום.

סגנון מכתבם של רונן שובל וארז תדמור לנשיאת אוניברסיטת בן גוריון – לא זו בלבד שאינו מכובד, הוא גם אינו אפקטיבי. אף נשיא אוניברסיטה לא ירצה לפעול בתחושה שאקדח מוצמד לרקתו. אף נשיא אוניברסיטה לא יוכל להתמודד באפקטיביות עם בעיה, כאשר הכל מתייחסים אליו כאל מי שפועל כשאקדח צמוד לרקתו. בעצם סגנונם המאיים והאולטימטיבי, פגעו מנהיגי "אם תרצו" ביכולתם לחולל את השינוי שהם רוצים. "אם תרצו" העניקה פרס לאנטי ציונים באקדמיה.

חבל. הבעיה שהם מעלים חמורה מאוד וראויה להתמודדות בדרך מכובדת ואפקטיבית. הבעיה שהם מעלים היא כפולה – המצב הבלתי נסבל, שבו הציונות, המהות של המדינה, היא מיעוט קטן ומבוזה באוניברסיטה, והפגיעה בחופש האקדמי, באמצעות שלטון ללא מיצרים של השמאל הרדיקלי.

פרופ' דוד אוחנה אינו חבר בתנועת "אם תרצו". אוחנה אינו שייך למחנה הימין בישראל. הוא גם אינו איש מרכז. הוא אינטלקטואל מובהק של השמאל היוני הציוני בישראל. בדברים שנשא בכנס "לא בשמים 2010" בכפר בלום, לא בחל אוחנה במילים כדי לתקוף את רעיון א"י השלמה, את מפעל ההתנחלויות ואת "גוש אמונים". מה הוא לא אמר עליהם: פשיסטים, פטישיסטים של האדמה, כנענים דתיים ועוד. ובין דבריו, כמסיח לפי תומו, סיפר קצת על חוויותיו בחוג להיסטוריה של אוניברסיטת ב"ג. "אני נחשב המרצה הימני ביותר בחוג", אמר, והוסיף: "אצלנו, אם מישהו כותב 'מלחמת השחרור', 'מלחמת העצמאות' או 'מלחמת הקוממיות' ולא 'מלחמת 1948' – אוי ואבוי לו".

גם הסופר פרופ' חיים באר, אינו מזוהה בדיוק עם הימין או המרכז בישראל. גם באר הוא מאנשי הרוח הבולטים של השמאל היוני בישראל. באר נתן לתלמידיו באוניברסיטת ב"ג לנתח את שירו של אלתרמן "האיש החי", מתוך הספר "עיר היונה", אחד הספרים הציוניים ביותר שנכתבו בארץ. תלמידה שלו ניתחה את השיר כשיר אודות... האיש החי – הישראלי, שאינו יכול להשתחרר מנטל האשמה והאחריות מ"הזר", הפלשתינאי שאותו דיכא וגירש. על יסוד אותו מפתח, ניתחה את השיר כולו, וביארה כל משפט בתוכו. לא היה בלבו של חיים באר עליה. הוא הבין, כפי ששמעתיו בהרצאה במכון שכטר, שהיא ניתחה את השיר בדרך היחידה שהיא מכירה – בדרך בה המרצים באוניברסיטה שטפו את מוחה לאורך שנות לימודיה. אין היא מכירה דרך אחרת.

אני מתנצל בפני הקוראים, על כך שהטרחתי אותם בהגדרות הלא חשובות ולא מעניינות אודות הצבע הפוליטי של הדוברים אותם ציטטתי. מה זה חשוב האם הם מזוהים כאנשי "שמאל" או "ימין", מה גם שבעיניי ההגדרות הללו אנכרוניסטיות ולא רלוונטיות עוד. מדוע נהגתי כך? מאחר ובעקבות הביקורת שנמתחה לאחרונה על האקדמיה, היו מי שניסו להציג זאת, כביקורת של "הימין" על "השמאל" וכניסיון של "הימין" לסתום פיות ולפגוע בחופש האקדמי. הציטוטים שהבאתי, דווקא מפי אנשים המזוהים כ"שמאל", נועדו להבהיר, שהמחלוקת אינה בין "שמאל" ל"ימין", אלא בין ציונים לאנטי ציונים.

איך דבר כזה קורה? איך זה יתכן, שאדם הנמצא בקצה השמאלי של הקונסנזוס הלאומי בישראל, הוא הקצה הימני של החוג להיסטוריה באוניברסיטת ב"ג? הרי הדבר מנוגד לכל היגיון סטטיסטי. החברה הישראלית אינה יכולה להתחמק מדיון עמוק בשאלה הזו, שהינה קריטית לעתיד האקדמיה הישראלית ולעתיד חיי התרבות והרוח בישראל. הבעיה היא, שנעשה ניסיון אלים ממש, למנוע את הדיון הזה. כל מי שמעז לבקר את הנעשה באקדמיה מוצג כמקארתיסט, וכל ביקורת מוצגת כפגיעה בחופש האקדמי.

אני רואה בחופש האקדמי ערך מקודש. אקדמיה שאין בה חופש אמיתי, עלולה לנוון את הרוח והמדע. אני סבור שיש להיאבק נגד המגמות באקדמיה אותן הצגתי, כמאבק למען החופש האקדמי.

למה מתכוון פרופ' דוד אוחנה כאשר הוא טוען ש"אוי ואבוי" למי שיאמר את צמד המילים המשוקצות "מלחמת העצמאות"? הרי ברור שמי שיאמר אותם, לא יתלה בכיכר המרכזית ומכנסיו לא יופשטו כדי שילקה בח"י מלקות. אבל מי שישתמש בטרמינולוגיה הזאת יוגחך בעיני עמיתיו, יוצג כבלתי נחשב, יוקע, יפחד להיחשב כתמים, אנכרוניסטי, מיושן ו... ציוני, רחמנא לצלן. זאת עריצות הרוח השלטת באקדמיה. במצב כזה, אקדמאי הרוצה להבטיח את פרנסתו נאלץ להתקרנף. איך הגענו למצב שבו באוניברסיטאות של מדינת ישראל, אקדמאי מפחד להיחשב ציוני?  

באקדמיה שיש בה פחד, אין חופש אקדמי. אין חופש תחת טרור. המאבק להחזרת הציונות לאקדמיה, הוא גם מאבק למען החופש האקדמי.

תנועת "אם תרצו" תרמה תרומה חשובה לחברה הישראלית, כאשר העלתה בחודשים האחרונים את הנושא על סדר היום הציבורי. במכתב האיום לנשיאת אוניברסיטת ב"ג נהגו הכותבים כפרה הבועטת בדלי החלב שמילאה. כותבי המכתב טעו, ואני מאמין שהם כבר מבינים את טעותם ומקווה שימצאו את הדרך לחזור בהם. אך גם לאחר הטעות – הבעיה נותרה בעינה. קל מאוד להתעלם מהבעיה ולהפוך את המכתב לנושא המרכזי, אולם תהיה זו טעות חמורה של החברה הישראלית ושל האקדמיה בישראל, אם כך יהיה. יש להחזיר לאקדמיה הישראלית את הציונות ואת החופש האקדמי, לא למען "אם תרצו", אולי אפילו למרות "אם תרצו".

                                                                                                                                                                                                         * "ישראל היום"