לעמוס עוז, שלום רב!
קראתי בהתרגשות על ביקור ההזדהות שלך בכפר הבלתי חוקי אל עראקיב, שבתיו הבלתי חוקיים נהרסו. דבריך נגד הזוועה נגעו מאוד ללבי. איזו רגישות אנושית!
ולמה עלתה באפי, למקרא הידיעה, צחנה של צביעות?
ניסיתי לחשוב על סיטואציה דומה ושונה. אזרחים ישראלים היו משתלטים על פיסת אדמה שאינה שלהם, בונים מבנים בלתי חוקיים, בדיוק כמו הפולשים לאל עראקיב. בהבדל אחד – הם לא היו בדואים אלא יהודים. האם גם אז היית בא להזדהות עמם, תומך במאבקם, מגבה אותם במאבקם? האם גם אז הייתי מגבה כך את מי שמצפצפים על החוק ועל בתי המשפט בישראל, כולל בית המשפט העליון שפסק נגדם, וממשיכים זו הפעם הרביעית לבנות שוב את המבנים הבלתי חוקיים שנהרסו?
ואז נזכרתי שהשאלה הזאת מיותרת. הרי ניתן להשוות את התנהגותך בפרשת אל עראקיב, להתנהגותך בפרשה שונה לגמרי – עקירתם של יישובים חוקיים לגמרי, שהוקמו כדין על פי החלטות ממשלת ישראל; יישובי גוש קטיף.
אז, עמוס היקר, זאת לא הייתה זוועה? זה לא היה גירוש? לא זו בלבד שלא קמת לזעוק על העוול, להשמיע את קול המוסר והמצפון, לבוא להזדהות עם התושבים – גם אמפתיה אנושית מינימלית לא הפגנת.
שאלה לי אליך, כאיש רוח מרכזי בחברה הישראלית – איזה מין מוסר זה, שבשמו אתה מזדהה עם עבריינים פורעי חוק, שהחוק הורס מבנים בלתי חוקיים שהקימו, בעוד לבך גס כלפי אזרחים שומרי חוק, שנעקרו ממקומם?
היתכן שעמוס עוז לוקה במוסר כפול?!
בברכה,
אורי הייטנר
קיבוץ אורטל.
* "חדשות בן עזר"
בבלוג זה
בכל הבלוגים
