הבלוג של אורי הייטנר

מאמריי "למי מותר להיות מקארתיסט" ו"צדק צדק תרדוף" עוררו פולמוס רחב היקף בבלוג, שהניב עשרות תגובות. ברצוני להרחיב בתשובתי לשני מגיבים.

ראשון, הקורא והמגיב המתמיד אורי מ', שכתב: "העובדה שבחוגים מסוימים נושבת רוח מסוימת ורווחת בהם תפיסת עולם מחקרית דומיננטית היא חלק מהטבע האקדמי. בכל מחלקה, ודאי במדעי הרוח, רווחת גישת על שנובעת מתפיסה מחקרית ויוקרה של מספר מצומצם של פרופסורים. כך למשל, במשך שנים רבות הייתה המחלקה לפילוסופיה באוניברסיטת ת"א בצלמו של הפרופסור אסא כשר (בתחילת שנות השבעים לאנשים בגישה מחקרית מסוימת לא נמצא מקום במחלקה זו, וכך יצא שגדלתי בבאר שבע) והמחלקה לספרות עברית הייתה מלאה במשך שנים בשיבוטים קטנים של מנחם פרי ואפשר להמשיך ולהפליג. חשוב שבתוך החוגים עצמם תשרור אווירה פלורליסטית, זה לא תמיד קורה (אגב, הבעיה לרוב אינה פוליטית אלא מחקרית טהורה). כמעט תמיד ניתן להציג מול מחלקה אחת, מחלקה תאומה, הפוכה בגישתה בפקולטה או אוניברסיטה אחרת. הטענה הנואלת שהאקדמיה צריכה לשקף את הלך הרוח במדינה ואת יחסי הכוחות הפוליטיים היא הבל מוחלט. אני מחזיר אותך לעולם הישיבות. הרי בעולם זה, לא יעלה על הדעת בדרישה כזו (למרות שהרבנים הרבה יותר משפיעים ודומיננטיים בעיצוב התלמידים באוניברסיטה) ובצדק. למה אינך מוטרד בהטיה בישיבות, החריפה פי כמה מזו באוניברסיטאות (בעקבות מותו של הרב עמיטל ירד מספר הרבנים השמאלנים בשליש)? מה לעשות, בדרך כלל מי שרוצה ללמוד ולהתפתח בישיבת חברון אינו רוצה ללמוד ולהתפתח במחלקה למדעי המדינה בבן גוריון ולהיפך. ההצעה שלכם לייצר איזון מלאכותי פירושה הרס האקדמיה. אני מקווה שהיא תולדה של בורות וחוסר מחשבה ולא של רשעות!"

עד כאן התגובה של אורי מ'. אני מקבל חלק מההסבר אודות התפתחות התופעה – אכן, מדובר במחלקות שנוצרה בתוכן אחידות סביב מרצה או מרצים דומיננטיים. לחלוטין איני מקבל את האמירה ש"הבעיה לרוב אינה פוליטית אלא מחקרית טהורה". כמובן שיש כאן בעיה מחקרית, לא בכדי אני חוזר כל הזמן על כך שמאבקי הוא על החופש האקדמי. אולם ההטיה היא פוליטית מובהקת, של אנשים שהשקפתם ה"אקדמית" ה"מחקרית" היא אנטי ציונית.

אחזור לניתוח של אורי - הדוגמה המוכרת ביותר היא של "נערי פטנקין". חתן פרס ישראל פרופ' דן פטנקין היה ממייסדי החוג לכלכלה באוניברסיטה העברית, עמד בראשה ולימים היה נשיא האוניברסיטה. הוא היה כלכלן בעל שיעור קומה וכריזמטי מאוד. גישתו הכלכלית הייתה שמרנית ליברלית קפיטליסטית מובהקת. בהדרגה נוצרה מציאות, שקיימת כבר דור חמישי או שישי (מי סופר?) של כלכלנים מזן אחד, המתנבאים בסגנון אחד, לפיו הגישה הניאו-ליברלית היא מדע מדויק, וכל גישה אחרת או ביקורתית היא "פופוליזם חברתי".

אני בדעה שזאת מציאות אנטי אקדמית, אנטי מדעית, מנוונת. אני דוגל בפלורליזם אקדמי. אני שולל מצב שבו חוגים שלמים מתיישרים סביב קו אחד, סטודנטים ואח"כ חוקרים ומרצים מתקרנפים ומנגנים על פי מפתח אחד. כך האקדמיה מתאבנת ולא מתקדמת. בראיון עם פרופ' אמנון רובינשטיין, אותו ציטטתי במאמרי "להגן על החופש האקדמי" הוא דיבר על מחלקות משובטות, שכל המרצים בהם אומרים בדיוק אותו הדבר, והציע הצעת ייעול – להחזיק מרצה אחד, שידבר בשם כולם.

כמו במקרה של פטנקין, כך גם ההגמוניה האנטי ציונית בחוגים רחבים באקדמיה אינה מבטאת מדע, אלא אידיאולוגיה ופוליטיקה. וכפי שאני תומך בשבירת ההגמוניה הפטנקינית בחוגים לכלכלה, קל וחומר שאני תומך בשבירת ההגמוניה האנטי-ציונית בפקולטות למדעי החברה והרוח בחלק מן האוניברסיטאות.

בשום אופן איני חושב שהאקדמיה צריכה לשקף את יחסי הכוחות הפוליטיים. אכן, רעיון כזה הוא "הבל מוחלט" כפי שהגדיר אותו אורי. אלא שמצב, בו גישה המבטאת רסיס אחוז בדעת הקהל הינה הגמונית בפקולטות שלמות, אינה יכולה להיות דרך הטבע. סטטיסטית – לא תתכן אפשרות "טבעית" כזאת. זו בפירוש השתלטות עוינת, תרתי משמע. 

האם בשם "החופש האקדמי" המדינה יכולה לקבל השתלטות כזאת, המדירה כל דעה אחרת, דווקא של מי ששוללים את הבסיס עליו מושתת קיומה? האם המדינה יכולה להשלים עם מצב, שבו בעוד 30 שנה כל סטודנט יקבל את הגישה האנטי ציונית כמדע מדויק? והרי כבר היום זה מתחיל להיות כך.

אין לי ספק, שאילו החוגים לספרות באקדמיה היו בצלמו ובדמותו של איש הימין הרדיקאלי פרופ' הלל וייס, אורי מ' לא היה רואה בכך דבר טבעי, ולא היה חושב שיש להשלים עם כך, בשם "החופש האקדמי", ובצדק. התרחיש הווירטואלי הזה, הוא תמונת הראי של המציאות בה אני נאבק.

"בדרך כלל, מי שרוצה ללמוד ולהתפתח בישיבת חברון אינו רוצה ללמוד ולהתפתח במחלקה למדעי המדינה בבן גוריון ולהיפך". אגב, ישיבת חברון היא ישיבה חרדית ליטאית, לא ציונית ולא ימנית, ואינה בחברון כי אם בירושלים. אבל לגבי מדע המדינה – אני המום מגישתו של אורי מ', על פיו יש להשלים עם מצב שבו אנשים ירשמו למחלקה למדעי המדינה באוניברסיטת בן גוריון כדי להתפתח במסלול אנטי ישראלי. מילא, במסלול של עזמי בשארה. אבל הרבה הרבה יותר גרוע – במסלול של הנבל המנוול ניב גורדון?! כבוגר החוג למדע המדינה באוניברסיטה העברית, בשרי נעשה חידודין חידודין כשאני רק חושב על אפשרות נוראית כזאת.

...ואם תעברו בלילות סמוך לשדה בוקר ותשמעו קול חריקת עצמות, דעו שזהו דוד בן גוריון המתהפך בקברו, לנוכח מה שקורה באוניברסיטה, שנבנתה לאור חזונו וקרויה על שמו.

אבי בלכרמן מפרגן למאמרי "צדק צדק תרדוף": "אכן עשית כברת דרך...". לא עשיתי כל כברת דרך. זו הייתה דרכי תמיד. על הקמפיין של "אם תרצו" בנושא הקרן החדשה למדתי לראשונה בכתבה של בן כספית ב"מעריב". למחרת שוחחתי בטלפון עם ארז תדמור. שיבחתי אותו על התחקיר ועל החשיפה של מימון הגורמים שסייעו לטריבונל גולדסטון, בה ראיתי ואני עדיין רואה שרות חשוב לחברה הישראלית. אולם כבר באותה שיחה שללתי מכל וכל את הקמפיין האישי נגד נעמי קרן עם ציור הקרן, וסיפרתי לו את סיפור הקמפיין רבין = פינוקיו, ששללנו. לאחר מקרא המכתב לנשיאת האוניברסיטה, מיהרתי לכתוב ל"ישראל היום" את "למרות אם תרצו", שבו ביקרתי את המכתב בחריפות.

אולם יש הבדל בין הביקורת העניינית שלי, לבין מה שגרם לאבי לכתוב ש"עברתי כברת דרך" – שאט הנפש שהפגנתי כאשר קראתי "חומר" שאבי שלח לי אודות "אם תרצו". החומר הזה הזכיר לי משטרים אפלים מן המאה שעברה. היה זה חומר מקארתיסטי צהוב, נחות ביותר, פורנוגרפיה פוליטית. היה זה חומר שמטרתו להלך אימים כדי לסתום פיות. הפצת החומר הזה היא מעשה נואל, הרבה הרבה יותר מסוכן ומאיים מהמעשים של "אם תרצו" אותם אני מבקר.

לפני שבועות אחדים, נשלחה מעטפה לניב גורדון, המרצה בב"ג המסית להחרמת האקדמיה הישראלית, ובתוכה כדור, וחתומים... "אם תרצו". כל ילד מבין שזהו ניסיון שקוף לפגוע ב"אם תרצו" ולהציג אותם כמי שעומדים מאחורי איום שכזה. והנה, התקשורת הישראלית קפצה על הסיפור כמוצאת שלל רב, ללא כל ביקורתיות, וקשרה את המעטפה ל"אם תרצו". אז נכון, יש לי ביקורת על "אם תרצו", אך אגן עליה בכל כוחי מול ציד המכשפות הנורא הזה. הייתי מגן עליהם גם אילו היו רחוקים מעמדותיי, כפי שעשיתי לא פעם (למשל, כאשר אורי אבנרי הותקף אחרי הפגנת השמאל בעקבות המשט, ואגב – "אם תרצו" הכניסו את המאמר הזה לאתר שלהם, מה שמעיד עד כמה הם רחוקים מהתדמית שמנסים ליצור להם), לא כל שכן, כאשר אני מזדהה עם מטרותיהם.

במאמרי "צדק צדק תרדוף" ביקרתי את "אם תרצו" על כרוז ה"יזכור", וכתבתי שפטריוט אמיתי לא יעשה כן. אבי ראה בכך אמירה שלי כאילו "אם תרצו" אינם פטריוטים אמיתיים, ולא היא – האמירה שלי, היא שכיוון ש"אם תרצו" הם פטריוטים אמיתיים, מהם איני מצפה למעשה כזה. אבי מאמין שאני "אתפכח" מתמיכתי ב"אם תרצו". ואילו אני מאמין, ש"אם תרצו" ילמדו את הלקח, ואת מטרותיהם הצודקות ינסו להשיג בשיטות ראויות.

הקיצוניות וההתלהמות אופיינית לקבוצות של צעירים וסטודנטים. כך מתנהל המאבק נגד הגלובליזציה באירופה. כך התנהלה שביתת הסטודנטים המפורסמת בשנות ה-90, בהנהגת ארז אשל. גם אז המטרה הייתה נכונה, אך האמצעים קיצוניים ובלתי חוקיים. מהתקופה שבה אני הייתי סטודנט, אני זוכר הפגנת שמחה של סטודנטים ערביים ותא קמפו"ס (השמאל הרדיקאלי) ביום מותו של בגין, שהתדרדרה להתגוששות אלימה עם תא "גלעד" (תא הליכוד).

כך אני רואה את ההקצנה של "אם תרצו". מאחר ואני יודע שמנהיגי התנועה קוראים את מאמריי, אני מנסה להיות "המבוגר האחראי" המסייע להם לחזור לתלם.