הבלוג של אורי הייטנר

בדרך כלל אני ניגש בחדווה לכתיבת מאמר דעה – אני מביע את דעותיי על מנת להשפיע על דעת הקהל בתוך שוק הדעות, מתוך הערכה רבה לבעלי דעה אחרת, החושבים בדיוק ההיפך ממני, ומנסים בדיוק כמוני להשפיע. אני מאמין בשיח פלורליסטי לשם שמים, המקדם את החברה ואת הדמוקרטיה ומבטא חתירה לאמת.

לא כן מאמר זה, אליו אני ניגש מתוך שאט נפש. במאמר זה איני מתווכח עם עמדה לגיטימית אחרת, אלא עם התנהגות פסולה, אנטי תרבותית, שהינה ההיפך מהשיח הפלורליסטי, שמסיגה את הדמוקרטיה אחור – מכתב האמנים שהודיעו כי יסרבו להופיע באריאל, בהיותה יישוב מעבר לקו הירוק, או בלשונם "התנחלות בלתי לגיטימית".

300,000 אזרחים ישראלים חיים ביהודה ושומרון (ומספר דומה במזרח ירושלים שאולי אף עליה חל החרם). אזרחים אלה זכאים לזכות הבסיסית המוקנית לכל אדם – הזכות לחיי תרבות ואמנות, ולכן מובן מאליו שיש לקיים בהם פעילות תרבות ואמנות. ודאי, כאשר מדובר בתיאטרון הלאומי של ישראל, שאין לו שום זכות להדיר חלק מן הציבור הישראלי.

אולם לא בסוגיית הזכויות אעסוק במאמר זה, אלא אנסה לבחון את הנושא מן הצד של האמנות. אי אפשר לנתק אמנות מפוליטיקה, כיוון שאמן מבטא את עצמו ומביא את עולמו, וחלק מעולמו הוא השקפת עולם אידיאולוגית ועמדות פוליטיות. אולם אין זהות בין אמנות לפוליטיקה, ויש להיזהר מפני אמנות מגויסת, השבויה בפוליטיקה או מאפשרת לפוליטיקה להשתלט עליה ולהפכה לכלי שרת. מצב שבו אמנים פועלים בניגוד לאינסטינקט האמנותי בצו הפוליטיקה, הוא התגלמות מכוערת של המושג "אמנות מגויסת".

מהו האינסטינקט של אמן? להתבטא, להפיץ את מעשה האמנות שלו, להשפיע באמצעותו, להגיע עמו לכל אדם שרק מוכן להיפתח אליו ולקיים איתו דיאלוג (או בשיח הקפיטליסטי המשתלט עלינו – "לצרוך אותו"). האמנות, גם האמנות הפוליטית, היא מעל הפוליטיקה, אין לה גבולות, היא חוצה עמים וחברות, ובוודאי שהיא חוצה מחנות וסיעות בתוך אותה חברה.

האמנות היא אמצעי לדיאלוג ולגשר בין שונים, בין יריבים ואפילו בין אויבים. חברי, המחזאי רועי רשקס, מכנה את התיאטרון "אספרנטו של ההשקפות" – השפה הבינלאומית המתרגמת את ההשקפות והדעות השונות בדרך המאפשרת להן להגיע לכל אדם. האספרנטו הזה הוא המתחם התרבותי המאפשר מפגש בין הדעות.

כאשר זהבה בן הופיעה ברשות הפלשתינאית בפני קהל פלשתינאי, היו שביקרו אותה על כך, אך היה זה מעשה מובהק של איש תרבות הרואה בתרבות גשר בין עולמות, אפילו בין אויבים. אמנים נוהגים להופיע בהתנדבות בבתי כלא, שכן הם רואים גם בעבריינים ובפושעים בני אדם, הראויים בתור שכאלה להיחשף לתרבות ולאמנות. זוהי גישה הומניסטית, שעליה מבוססות תרבות ואמנות.

האינסטינקט של כל אמן אמיתי, הוא להופיע בפני כל קהל. מובן מאליו, שכל אמן, תהיינה עמדותיו הפוליטיות אשר תהיינה, ירצה להופיע באריאל, כמו בכל מקום. איך זה קורה, שאמנים פועלים נגד טבעם האמנותי, נגד יצר האמנות הפועם בהם? איך זה אמנים מוכנים להפוך כלי שרת מגויס לפוליטיקה קיצונית, עד כדי כך שיהיו שותפים למעשה אנטי תרבותי של חרם על קהל?

האזנה קשובה למחלוקת בעולם התיאטרון סביב ההופעה באריאל, מצביעה על תופעה בעייתית בפני עצמה – תמונה לפיה כל עולם התיאטרון מצטופף באותו מתחם דעות צר ומצומצם. ניתן היה לצפות שמגוון הדעות בקרב האמנים יהיה דומה למגוון הדעות בציבור הרחב. ניתן היה לצפות שבין האמנים יהיו תומכי ההתיישבות באריאל ומתנגדיה. איך זה שהוויכוח כולו הוא בין הקוראים להחרים את אריאל, לבין אלה המתנגדים לחרם אך גם הם שוללים מכל וכל את קיומה של אריאל (ומדובר ביישוב שבלב הקונסנזוס הישראלי, לא באיזה מאחז נידח)?

התופעה הזאת מנוגדת לכל הסתברות סטטיסטית, וברור שהיא לא נוצרה כדרך הטבע. מציאות כזו נוצרת בדרך כוחנית, בידי הגמוניה המדירה דעות מסוימות ובעלי אותן דעות ומאדירה דעות אחרות ובעלי אותן דעות. מציאות כזו מעודדת התקרנפות; אם אתה לא שם – באותו מחוז פוליטי, אתה לא קיים. זו מציאות חולה ואנטי תרבותית.

אולם גם תופעה זו אינה מסבירה את יוזמת החרם, את הפעולה של אמנים נגד האינסטינקט האמנותי שלהם. איך אפשר להסביר את החרם הזה? איך זה, שאמנים השמחים להופיע בפני אויבים ובפני פושעים מסרבים להופיע בפני יריבים פוליטיים בני עמם? איך זה אמנים פועלים כנגד התפיסה ההומניסטית על פיה כל בני האדם באשר הם ראויים לחשיפה לתרבות?

כנראה שעשרות שנות דה-הומניזציה כלפי המתנחלים עשו את שלהם. עשרות שנים שבהם המתנחלים אינם מוצגים כבני אדם אלא כמפלצות, גורמים לאמנים לא להתייחס אליהם כאל בני אדם, ולכן לא לרצות להופיע בפניהם. אותם אמנים הם קורבנות השנאה התהומית אותה הם עצמם הפיצו במשך שנים; שנאה שעיוורה את עיניהם, אטמה את אוזניהם, סירסה את מהותם התרבותית וניוונה את יצרם האמנותי. תרבות ושנאה הם תרתי דסתרי. תרבות השנאה היא אנטי תרבות. אמני השנאה איבדו את רוח האמנות והתרבות.                                                                                                                                                                                                       * "ישראל היום"