הבלוג של אורי הייטנר

קראתי באהדה רבה את הכתבה הראשית ב"במקום" המתארת את מאבק השיתופניקים בנירים נגד ההפרטה. כשיתופניק בלב ובנפש צר לי על כל קיבוץ ההופך למעמדי ואני מצדד אוטומטית בשוחרי השיתוף בתוכו.

ואף על פי כן, אני חש חוסר נוחות למקרא הדברים, וחשש – האם אין המדובר בניצחון פירוס? האם לטווח הארוך יש תכלית למלחמת מאסף מן הסוג המתואר בכתבה זו?

יובל שפרוני, כותב הכתבה, התגאה בכך שמתנגדי ההפרטה הגיעו להישג משמעותי – 43% מהחברים תמכו בעמדתם, בעוד כדי לקבל את הצעת השינוי יש צורך ב-75%. הישג זה מעורר סימני שאלה רבים – האם ניתן לקיים שותפות בקיבוץ שמרבית חבריו אינם רוצים בו? האם יש טעם בשותפות כזו? איך יוכלו כל חברי נירים להמשיך לחיות יחד לאורך שנים?

מאמר זה לא נועד להתייחס לנעשה בנירים, אלא לדון בסוגיה העקרונית. הרי ניתן היה לקרוא דיווח מסוג זה מקיבוץ שבו חסר למפריטים קול אחד לצורך ה-75%. האם גם אז היה מקום לחגיגות הניצחון?

העובדה המרכזית הנובעת מן הכתבה, היא שרוב חברי הקיבוץ אינם מעוניינים עוד בחיי קיבוץ. במציאות זו, אין כל מקום למצהלות מנצחים. הרי לאורך זמן, אין המיעוט יכול לכפות על הרוב אורח חיים שיתופי.

יש חשיבות רבה לכך ששינוי תקנון הקיבוץ מחייב רוב מיוחד, אם כי לדעתי ראוי שהרוב יהיה של 2/3 מן החברים (כמו ברבים מן הקיבוצים) ולא של ¾. דרישה זו מגינה על הקהילה, שבמשך עשרות שנים עיצבה אורח חיים באמצעות החכמה הסנרגטית של חבריה, מפני שינויים נמהרים וחפוזים, לעתים מתוך קוניוקטורה זמנית, רוב מקרי או מצב רוח חולף. דרישה זו מגינה על החברים מפני פגיעה בזכויותיהם באמצעות מכבש של רוב דורסני והחלטות שרירותיות. אולם דרישה שנועדה לבלום את עריצות הרוב, בוודאי שלא נועדה לאפשר עריצות של המיעוט. שימוש ברף הרוב המיוחד כדי לכפות על הרוב דעת מיעוט, הוא שימוש לרעה בכוח, שלא יאפשר לקהילה קיום משותף בעתיד.

השימוש הראוי ברף הרוב המיוחד, הוא כאמצעי מעכב, המחייב הידברות ופשרה המתחשבת ברצון המיעוט, בצרכיו ובזכויותיו. הרף הזה נועד להחליף תרבות של הכרעה כוחנית בתרבות של בניית הסכמות ויצירת קונסנזוס.

באורטל המצב היום הפוך למתואר אודות נירים – הרוב תומך בדרך השיתופית, אך מיעוט משמעותי ומכובד רוצה בהפרטה. גם במצב הזה, אנו מנהלים תהליך שנועד לגבש הסכמות, למנוע קרע פנימי וליצור יחד דרך פשרה בין הגישות השונות. למרות שעצם הנסיגה מהשותפות המלאה כואבת לי מאוד, אני שותף לצוות בניית ההסכמות ומקווה מאוד שרוב הציבור יתמוך במודל שאנו יוצרים.

זו ההמלצה שלי גם לקיבוצים אחרים. כפי שאיני מאמין בזוגיות המבוססת על כפיית "שלום בית", כך איני מאמין בשותפות בכפיה. כל יופיה של שותפות היא הוולונטריות שלה. אם אין השותפות מבוססת על חברות ורצון חופשי, אין בה טעם. כמו חומוס, גם קיבוץ שיתופי – עושים באהבה או לא עושים בכלל.

                                                                                                                                                                                                                   * "שווים"