הבלוג של אורי הייטנר

"כולנו רקמה אנושית אחת חיה. ואם אחד מאיתנו הולך מעמנו, משהו מת בנו, ומשהו נשאר איתו".

זו התחושה שהכתה בנו באותו בוקר שבת, לפני חמש שנים, בהגיע הבשורה המרה על מותו של מאיר. לא היה זה מוות פתאומי ומפתיע. ראינו איך גופו של מאיר הולך ודועך לנגד עינינו. אך יש בשורות שקשה להתכונן אליהן. הידיעה על מותו של חבר קרוב, אדם צעיר בן 40, היא בשורה כזו. האובדן כבד, וגם היום, כעבור חמש שנים, התחושה היא שמשהו מת בנו, עם מותו של מאיר.

"מאיר שלכם הוא משהו", כך אמר לי שוב ושוב מנהל מדרשת הגולן, מקום עבודתו האחרון של מאיר, בכל פעם שנפגשנו. מאיר הועסק כשף של המקום, וכבש את לב העובדים והמנהלים. דומה היה שסוף סוף מצא את מקומו. מאיר היה שף מוכשר, שאהב מאוד את אמנות הבישול, אהב את השירות וידע לשרת, אך בכל מקום עבודה התקשה למצוא את מקומו, ולאחר זמן קצר החל לחפש שינוי. במדרשת הגולן, דומה היה שסוף סוף מצא מנוח לכף רגלו, מקום עבודה לשנים. ואז לקה במחלה הארורה שהביאה למותו.

אני זוכר את התקופה בה עבד מאיר כשף באורטל – מה שאיפיין אותו, לצד אהבת הבישול והאוכל הטוב שבישל, הוא תודעת השירות. מאיר אהב לשרת את הציבור. הוא אהב לעמוד בעמדת ההגשה ולהגיש בעצמו לחברים את האוכל שבישל. ב-21 במרץ 97' כתבתי במדורי "משולחן המזכיר" במידף: "עומד לו הטבח הראשי מאחורי הליין, מציג את מרכולתו, גאה במעשה ידיו להתפאר, משוחח ומתבדח עם כל הסועדים, מציע להם תוספת, משכנע אותם לטעום עוד משהו טוב. הטבח לומד במהרה מהן ההעדפות האישיות של כל חבר, ומציע לו דברים מיוחדים כדי להיטיב עמו. בקיצור – אין זה שירות על פי הספר, אלא שירות אישי, עם הרבה חום, אהבה והשקעה. ... אפשר לסכם זאת במשפט אחד – השירות הוא האדם. האדם הוא מאיר שמש והשירות – בהתאם".

משחר ילדותו הייתה למאיר משיכה לדת ולמסורת. בתקופת מחלתו, מאיר קיבל על עצמו עול תורה ומצוות. היום נהוג לקרוא לזה "התחזק". לפחות במקרה של מאיר, אין ספק שמדובר היה בהתחזקות.

מאיר התאפיין בפחדים רבים – פחד מטיסות, פחד מזריקות, דאגנות יתר לילדים. והנה, במבחן הקשה של התמודדות עם מחלת הסרטן ועם הטיפולים הקשים הכרוכים בה, גילה מאיר חוסן נפשי יוצא דופן, כאילו אגר בתוכו מחסני עוצמה לשעת חירום. עד הרגע האחרון לחייו, ביטא אופטימיות ואמונה שיתגבר על המחלה. התקרבותו לדת הייתה אחד הגורמים לחוסן, וסייעה רבות להתמודדותו עם הקשיים והמכאובים. וכך, גם כשגופו הלך ודעך, נפשו התעצמה והתחזקה.

נפרדנו ממאיר בהתכנסות לאמירת סליחות, בבוקר יום שישי בחודש אלול, לפני חמש שנים. כל מי שהיה שותף למעמד המיוחד הזה, לא ישכח אותו עד יומו האחרון. גם הרחוקים ביותר בינינו מן המסורת, התכנסו ובאו לפנות בוקר אל המועדון, לאמירת הסליחות שמאיר יזם. ידענו שלא תהיינה עוד הזדמנויות רבות לפגוש את מאיר. מאיר לא חש בטוב, והגיע, ישוב על כסא הגלגלים באיחור מה. מי שלא ראה אותו בשבועות האחרונים, נדהם למראה עיניו. מצבו הקשה ניכר על גופו ועל פניו. אולם כאשר הוא ראה כמעט את כל חברי אורטל אומרים סליחות, לכבודו, בזכותו, נהרה של אושר התפשטה על פניו. לאחר אמירת הסליחות ולקראת תפילת שחרית, ניגשנו אל מאיר, ללחיצת יד, חיבוק או נשיקה. היה זה רגע גדול בעבורו. למחרת בבוקר נפח מאיר את נשמתו.

"כולנו רקמה אנושית אחת חיה. ואם אחד מאיתנו הולך מעמנו, משהו מת בנו ומשהו נשאר איתו". אני מאמין, שהרגעים הקסומים באותה התכנסות של אמירת סליחות, הם אותו משהו מעמנו, שנשאר אתו.

                                                                                                                                           הוקרא באזכרה, אורטל 30.8.10

                                                                                                                                                      * מידף - עלון קיבוץ אורטל