הבלוג של אורי הייטנר

מעמדי פתיחה חגיגיים של השקת תהליך השלום, להם אנו מורגלים כמעט 20 שנה, הם הזדמנות לנאומים נמלצים על השלום – חשיבותו, יופיו, העתיד המבטיח לשני העמים הטמון בו. נאומים אלה הינם גם הזדמנות להצגת עמדות, המעגנות את עמדת הפתיחה במו"מ והנן גם הזדמנות להעברת מסרים לדעת הקהל, עליה מתמודדים שני הצדדים.

נתניהו ואבו מאזן לא אכזבו – כל אחד נתן את חלקו והוסיף עוד קיסם למדורת מליצות השלום, כמיטב כללי הטקס. כמתחייב, אבו מאזן השמיע גינוי רפה לטבח בבית חגי, באמירה שהשלום יביא סוף לסבל, או במילים אחרות – ללא הגעה לשלום הטרור ימשך; אותו טרור שערפאת, קודמו של אבו מאזן, התחייב להפסיקו בהסכם אוסלו, תמורת ההכרה באש"ף, לפני 17 שנים וכ-1,500 הרוגים ישראלים.

המסרים, הסמויים והגלויים, הנאמרים בנאומי המנהיגים, חשובים יותר ומעניינים יותר ממליצות השלום. השוואה בין שני הנאומים, יכולה ללמד על הצפוי בשלבים המעשיים של המו"מ.

אם למצות את מסרי הנואמים למשפט אחד – נתניהו דיבר על הביטחון ואבו-מאזן על הצדק. שוב, אותה תסמונת המלווה אותנו מאז אוסלו, מנהיגינו נמנעים מלבטא את צדקת הציונות, צדקת ישיבתנו בא"י, שהיא הבסיס הן לוויתורים ולפשרות, מצד אחד, ומצד שני - לעמידה איתנה מול דרישות ולחצים לוויתורים המנוגדים לאינטרסים הלאומיים שלנו. האינטרס היחיד אותו הזכיר נתניהו הוא הביטחון. ובאשר לצדקתנו – בדומה לנאום ה"עייפנו מלהלחם ולנצח" של אולמרט, באחד הטקסים הקודמים, אמר נתניהו: "אני טענתי למען ישראל כל חיי, אבל לא הגעתי לכאן כדי לנצח בוויכוח. הגעתי לכאן כדי לעצב שלום. לא הגעתי לכאן כדי לשחק משחק האשמות". כל טיעוניו למען ישראל, אותם השמיע כל חייו, הם הקדמה ל"אבל". ה"אבל" מבטל את מה שקדם לו, ושם את הדגש על המשך המשפט – לא באתי לנצח בוויכוח ולשחק משחק האשמות, כאילו מהות טיעוני ישראל, אותם השמיע כל חייו, הם משחק כיפופי ידיים.

אילו דבריו של הפרטנר, כלשונו של נתניהו, אבו מאזן, היו ברוח זו, ניחא. אולם נאומו של אבו מאזן היה שונה לגמרי. מעבר למליצות השלום תבע אבו מאזן צדק. ומהו הצדק בשמו הוא מדבר? הצדק הוא תיקון שני עוולות. עוול אחד הוא מלחמת ששת הימים: "לסיים את הכיבוש שהחל ב-1967 ולהעניק לפלשתינאים צדק וחופש". שוב, אותה קורבניות חד צדדית, שאין בה כל נטילת אחריות אלא רק הטחת האשמות, במשחק ההאשמות ממנו בורח נתניהו. אך "סיום הכיבוש" – לא פשרה טריטוריאלית, נסיגה מוחלטת, אינם סיום הסכסוך ואינם מימוש הצדק הפלשתינאי, כיוון שהעוול האמיתי אינו הכיבוש. אבו מאזן מייחל "לשלום שיסיים את העוול של 1948". העוול של 1948 הוא הקמתה וקיומה של מדינה יהודית בא"י. השלום אליו הוא חותר הוא סיומו של העוול הזה. לכן, הוא ידרוש את "זכות" השיבה – שנועדה להציף את מדינת ישראל המגומדת בהמוני "פליטים" פלשתינאים.

נאומו של אבו מאזן מחזיר אותנו לנקודת ההתחלה – הסכסוך אינו טריטוריאלי, אינו נוגע למיקומו של הגבול בין העמים ו"סיום הכיבוש" לא ישים לו קץ. הסכסוך הוא קיומי – הוא נובע מסירובם של הפלשתינאים להסכים לקיומה של מדינה יהודית בא"י. בטרם יחל מו"מ על סוגיות הגבולות, ההתנחלויות וירושלים, יש לסלק את הסיבה לסכסוך – הסירוב הערבי לקבל את קיומה של מדינת ישראל, הבית הלאומי של העם היהודי בא"י. ללא השינוי הזה – אין טעם לכל התהליך.

                                                                                                                                                                                                        * "מקור ראשון"