את הלילה האחרון ביליתי בחדר המיון ב"איכילוב", בעקבות מעידה של אבי (הכל עבר בשלום, ב"ה).
אני חייב לציין שנדהמתי לראות את התנאים הקשים והעומס האדיר. אני מלא הערצה לצוות – הרופאים, האחיות והאחים, הסניטרים, העובדים עד שהם נופלים מן הרגליים בתנאים בלתי אפשריים, מול תובענות של חולים ובני משפחותיהם, בכזו מסירות וכזו אחריות.
במהלך הלילה חוויתי חוויה מאוד לא נעימה – מסוג הסיפורים על "האנשים המגולגלים בתוך נייר עיתון", שככל שאנו קוראים אותם, אנו מתקשים להאמין שהם מתרחשים באמת. ראיתי לנגד עיניי מהו טרור אמיתי, טרור האלימות נגד נשים.
בשעת ערב מאוחרת הגיעה למקום אישה פיליפינית, שפניה שותתי דם ובגדיה ספוגים בדם. יחד איתה הגיע גבר, שנראה מסומם (עד כמה שאני מסוגל להבחין). הם סיפרו שהאישה נפלה ונפצעה.
לנו, שישבנו במסדרון וראינו זאת, היה ברור שמדובר בפגיעת אלימות. מספר אנשים, ובהם אחי, ראו את הגבר גורר את האישה בכוח במסדרון.
בשלב מסוים, עברתי לא רחוק מהמיטה עליה ישבה הפצועה. הגבר שאיתה ניסה להשקות אותה בקוקה קולה בכוח. ככל שהתקרב אליה, באופן אינסטינקטיבי הניפה האישה את ידיה להגן על פניה. אי אפשר היה שלא להבחין בבעתה שבעיניה. מי שלא ראה זאת, לא ראה מימיו מה פירוש טרור, מה פירוש נפגע טרור.
בשלב מסוים הודיעו לאישה שהיא עומדת להשתחרר. הייתי בהלם – איך אפשר לשחרר אותה עם האיש הזה; להחזיר אותה לגיהינום הזה?
אחי, אמיר, ניגש לרופא. "אינך רואה שמדובר באישה שנפצעה ממכות? למה אינכם מתקשרים למשטרה?" הוא שאל. הרופא השיב שהיא לא התלוננה, וללא תלונה אי אפשר להזמין משטרה. "אבל לא ברור מהפציעה שמדובר במכות?" התשובה הייתה שזה לא חד משמעי, ופציעה כזו עלולה להיגרם גם מנפילה. אחי סיפר שהוא ראה כיצד האיש גורר אותה ושהוא מוכן להעיד על כך. הוא סיפר שאישה נוספת ראתה זאת, הייתה נסערת מאוד ובוודאי אף היא תסכים להעיד. לאותה אישה עובדת פיליפינית, ששוחחה עם הפצועה בשפתה, והיא אמרה לה בפירוש שהוכתה. הרופא השיב שהם יתייעצו ואולי באמת יזמינו משטרה.
בינתיים הם עכבו את השחרור, אף שהגבר כל הזמן הציק והטריד בשאלות למה לא משחררים אותה. בשלב מסוים הגיעה עובדת סוציאלית שפנתה לאישה באנגלית והזמינה אותה לשיחה ממושכת מאוד בחדר צדדי.
אחי התקשר למשטרה, דיווח על המקרה והביע נכונות להעיד. יש לציין שהשוטרים התייחסו במלוא הרצינות לתלונה ובתוך דקות ספורות הגיעו שוטר ושוטרת וקראו לגבר לתשאול ראשוני. מסתבר שהאיש אינו מתגורר במרחב שלהם ואין להם סמכות לעצור אותו (איזו גישה ביורוקרטית מטומטמת, כאשר מדובר בדיני נפשות), אולם הם לא עזבו את המקום וכנראה עשו את הסידורים הפורמאליים הנחוצים, כיוון שעם יציאתנו, לאחר שאבי שוחרר, הספקנו לראות שהאיש נעצר.
הייתה זו חוויה קשה מאוד, להיות נוכח במציאות הזאת. כן, דברים כאלה קורים "בחצר האחורית של העם הנבחר" (כבשירו של אריאל הורביץ). אך גם לאיש כמוני, בעל תודעה חברתית, המודע למצוקות הללו, הקורא את הסיפורים הללו, קשה להאמין שזאת מציאות, עד שהיא נגלית לנגד עיניי.
אני גאה באמיר, אחי, על האקטיביזם האזרחי שגילה, ברוח הציווי "לא תעמוד על דם רעך", שהביא למעצר התוקף. אני מקווה שהאיש ייענש כראוי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
