הבלוג של אורי הייטנר

בגיליון ראש השנה של "הדף הירוק", התפרסם מאמר יפה ומרגש, מן הספר "מסכת חיים, עשרים שנה למדרשה באורנים", מאת תום נבון, בחור צעיר, הרכז הפדגוגי של המכינה הקד"צ ע"ש רבין, שחי בקיבוץ עירוני של "המחנות העולים" במגדל העמק. המאמר, "איזהו צעיר?" מסתיים בפסקה הבאה: "איזהו צעיר?... זה שיוצא בכל רגע ממצרים שלו, מעולם השעבוד, הניכור ומלחמת הכל בכל; זה שיורש את 'הראייה היהודית הקדומה, שהעולם כולו נתון תדיר על כף המאזניים, וכל אחד ואחד מאיתנו, וכל מעשה של כל אחד מאתנו, יש בו כדי להכריע את הכף, וכל שעה היא שעת ההכרעה' (ברל); זה אשר מקיים את ציוויו של יצחק שדה: 'בבוא השעה, השלך עצמך על כף המאזניים, בכוח ובאומץ!'".

אני אופטימי אודות עתיד הרעיון הקיבוצי. איני אופטימי רק כיוון שאני אופטימיסט חשוך מרפא. גם לא רק כיוון שאני מאמין שהחתירה לצדק, לשוויון ולסולידריות חברתית היא נצחית, וגם אם היא לובשת צורה ופושטת צורה, היא ממש לא אמרה את המילה האחרונה שלה. אני אופטימיסט בעיקר כיוון שאני מזהה שיש היום גוף נושא המוליך את הרעיון הלאה – כמה אלפי צעירים, חברי תנועות ההמשך של תנועות הנוער, חברי הקיבוצים העירוניים המחנכים והקבוצות השיתופיות, בוגרי המכינות הקדם צבאיות המתאגדים לקהילות המשך ועוד ביטויים של צעירים חדורי תחושת שליחות חלוצית, המגשימים בדרכם את האידיאל הציוני והסוציאליסטי. אנשים כמו תום, כותב המאמר הזה. התום שלהם, הוא תום של שלמות – חתירה להגשמה שלמה של האידיאל, לא תום של נאיביות.

לא בכדי, אותם אנשים מתחברים לאנשי העליה השניה והשלישית ולכתביהם. העולם השתנה ללא היכר במאה השנים שחלפו, אך אין הצעירים הללו מנסים לשחזר את העבר, אלא לשאוב מאנשי העליה השניה את הרוח החלוצית, עמה יגשימו את רעיונותיהם בהתאם לשינויי הזמן והסביבה.

גם חלוצי העליה השניה התכתבו עם מי שקדמו להם – עם התרבות היהודית על כל רבדיה. כתביהם של אנשי העליה השניה רוויים במקורות ישראל. את הרעיון של ברל כצנלסון, אותו ציטט תום נבון, הוא ינק מהתלמוד הבבלי, מסכת קידושין: "תנו רבנן: לעולם יראה אדם עצמו, כאילו חציו חייב וחצו זכאי. עשה מצווה אחת  אשריו שהכריע עצמו לכף זכות. עבר עבירה אחת – אוי לו שהכריע את עצמו לכף חובה . ... ר' אלעזר בר' שמעון אומר: לפי שהעולם נידון אחר רובו, והיחיד נדון אחר רובו, עשה מצווה אחת – אשריו שהכריע את עצמו ואת כל העולם לכף זכות. עבר עבירה אחת – אוי לו שהכריע את עצמו ואת כל העולם לכף חובה". מאמר חז"ל הזה תובע מן האדם מתח תמידי, של מי שחש בכל עת, כאילו עתיד העולם כולו מונח על כתפיו, וגורלו יחרץ במעשה שיעשה עתה. זו הדרישה הגבוהה ביותר שניתן להציב בשם ערך האחריות האישית.

אני פגשתי את מאמר חז"ל הזה לפני כ-25 שנה, ואימצתי אותו כמוטו של חיי, ככוכב הצפון המנחה אותי בכל דרכי.

****

המהות העליונה של יום הכיפורים, היא כף המאזניים בו נשפט אדם. יש המאמינים בבית דין של מעלה. אולם כיוון שהיהדות דורשת אחריות אישית, המהות האמיתית היא בית דין של הלב, משפט מצפונו של האדם.

משפט שבו אדם בוחן את עצמו ואת מעשיו, מה הדברים הטובים והרעים שעשה במשך השנה, האם הוא תרם לחברה הסובבת אותו – הקהילה, העם, האנושות, או שמא הזיק חלילה.

הבחירה החופשית וחשבון הנפש הם מהותה הבסיסית של היהדות.

הטקסט התלמודי שהבאתי, מדגיש את האחריות האישית, אך אין זו רק אחריות של אדם לעצמו ולמשפחתו, אלא אחריות לכלל. זה הרעיון האמיתי של הקיבוץ.

יש שתי דרכים לתאר קיבוץ. בעצם – לא לתאר קיבוץ אלא לחיות בקיבוץ. יש דרך של – "מה רע לי? אני מסודר. אני קיבוצניק. לא צריך להתאמץ יותר מידי. אעשה את המינימום ויהיה בסדר. אחרים כבר ידאגו לעניינים". גם לגישה הזאת יש ביטוי תלמודי: "קדרא דבי שותפי, לא חממי ולא קררי" כלומר: קדרה משותפת, לא תחומם ולא תקורר. למה? כי כאשר קיימים מספר אחראים, המשימה לא תבוצע. במילים אחרות - השיתופיות מעודדת ראש קטן, השתמטות מאחריות ועצלנות. ויש דרך של "עשה מצווה אחת – אשריו שהכריע את עצמו ואת כל העולם לכף זכות. עבר עבירה אחת – אוי לו שהכריע את עצמו ואת כל העולם לכף חובה". כלומר שיתופיות המעודדת ראש ענק, אחריות יתרה וחריצות רבה.

איזה משני התיאורים מיטיב לצייר את דרך החיים של חבר קיבוץ? שניהם. בידי כל אחד ואחד מאיתנו הבחירה, איזה חבר קיבוץ להיות. עתידו של הקיבוץ הוא בראש ובראשונה פועל יוצא של הבחירה של חבריו בין שתי האפשרויות הללו.

                                                                                                                                  * מידף - עלון קיבוץ אורטל, "שווים"