הבלוג של אורי הייטנר

לא נפלתי מהכיסא כשקראת את מעללי אהוד ב' בזיכרונותיו של אהוד א'. אמנם אין לוקחין ראיה מאולמרט, אך יותר ויותר עדויות אודות ברק דומות לתיאורי אולמרט.

האם דאגה כנה לעתיד המדינה וביטחונה הדריכה את אולמרט בכתיבת הדברים? אולמרט סומך על הזיכרון הקצר של הציבור... הרי רק לפני שלוש שנים פיטר אולמרט את עמיר פרץ בהודעת פקס, על מנת ליפול על צווארי אחיו האובד אהוד, להחזירו לממשלה כשר הביטחון. איזה ירח דבש היה זה ביניהם. איזו אידיליה. והרי היה זה שנה וחצי אחרי פרשת הזחילה ל"קדימה" אותה תיאר אולמרט בציוריות בספרו. אם הוא בז לו כל כך, מדוע כה השתוקק להצטרפותו לממשלתו? ואיך פתאום הסיפור הישן הזה שב וצף בזיכרונו ופרץ למקלדתו, רק לאחר שברק כפה עליו, בצדק, פרישה מתפקידו בשל פרשיות השחיתות בהן הוא מעורב?

סיפורי היחסים בין שני האהודים עסיסיים, אך מטרידים. אולם מה שצריך להטריד אותנו הרבה יותר, הן העדויות של אולמרט עצמו על המו"מ שניהל עם הפלשתינאים. כאן, אולמרט פסע דווקא בנתיב שברק פרץ. עד פסגת קמפ-דיוויד, הייתה בישראל הסכמה לאומית רחבה, על אי חזרה לקווי 67', על גבולות בני הגנה, על בקעת הירדן רבתי בריבונות ישראל, על שלמות ירושלים, על גושי ההתיישבות. רעיון העוועים של "חילופי שטחים", כלומר נסיגה משטחים בריבונות ישראל, כפיצוי על כבשת הרש – 2-3% משטחי יש"ע שישארו בידינו, כלל לא עלה על הדעת. יצחק רבין גילם בדרכו המדינית את הקונסנזוס הזה.

אהוד ברק שבר וריסק את הקונסנזוס הזה בקמפ-דיוויד, כאשר הפך את כל הלאווים של רבין להנים. כזכור, הפלשתינאים דחו את הצעתו ופתחו במתקפת הטרור הרצחנית המכונה "האינתיפאדה השניה".

אהוד אולמרט אימץ את המדיניות הטריטוריאלית של ברק ביתר שאת, ובנוסף לכך שבר את הטאבו הציוני האחרון במדיניות ישראל – הוא הסכים עקרונית לזכות השיבה.

מהם בסך הכל 20,000 הפלשתינאים שאולמרט התנדב לכנותם "פליטים" ולקלוט אותם בישראל? האם שני רבבות ישנו את המאזן הדמוגרפי של ישראל?

כמובן שלא. ולא בכדי אבו מאזן דחה את הצעותיו של אולמרט. הוא לא יסתפק בפחות מהצפת ישראל במיליוני פלשתינאים כדי לשים קץ לקיומה כמדינה יהודית. המשמעות של הצעות אולמרט אינה המספר אלא על העיקרון. משהסכים לעיקרון, נותר רק מיקוח על המחיר.

אם יש לפלשתינאים זכות לשיבה, למה רק 20,000? איך אפשר להסביר את הסירוב "להחזיר" למיליונים את "זכויותיהם"? אם אין להם זכות כזאת, למה להכניס רבבות פלשתינאים למה שישאר ממדינת ישראל אחרי הנסיגה המלאה לה חותר אולמרט?

אולמרט שבר את הטאבו והכיר למעשה ב"זכות" השיבה, אחרי שכבר הודיע על סיום תפקידו, כאשר בקושי היה לו מנדט ציבורי לומר בוקר טוב לפקידות לשכתו. אולמרט ניגש למו"מ כפושט רגל פוליטי ומוסרי, והצעותיו הן פשיטת רגל מדינית וציונית.

אבו מאזן דחה בבוז את ההצעה. את העיקר הוא השיג – לראשונה ראש ממשלה ישראלי הסכים לעיקרון "זכות" השיבה. הוא לא יתמקח על רבבות, בוודאי כאשר הוא יודע שהעומד מולו כבר אינו יכול להעביר את ההסכם. לאחר שאולמרט קיבל את העיקרון – לאבו מאזן לא היה בו עוד צורך.

מבחינת אבו מאזן, ויתוריו של אולמרט, הן נקודת המוצא לוויתורים של הבאים אחריו. והנה, בדיוק בשבוע שבו נתניהו ניגש למו"מ, קופץ אולמרט ומספר לחבר'ה מה היו הצעותיו, ובכך למעשה אינו מאפשר לאבו-מאזן כל מרחב גמישות. הוא הרי לא יתפשר על פחות ממה שראש ממשלת ישראל הודיע בפומבי שהציע לו.

אילו לפחות קם אולמרט, הודיע שאבו מאזן דחה את הצעותיו הנדיבות ובכך הוכיח את חוסר רצונו בשלום... אך לא, את כל חיציו הוא שומר לברק, ציפי לבני, מופז, מאיר שטרית, משפחת שרון... מי לא? על אבו מאזן הוא מגן כעל אתרוג.

אהוד א' הגדיר את אהוד ב' ראש הממשלה הגרוע ביותר בתולדות המדינה. אני מציע הגדרה מדוייקת יותר – 12 ראשי ממשלה היו לישראל. בין עשרת המוצלחים שבהם, לא היה אהוד.

* "חדשות בן עזר"