הבלוג של אורי הייטנר

ביום א' הקרוב, כ"ה בתשרי, ימלאו 100 שנה לדגניה, אם הקבוצות; מאה שנה לתנועה הקיבוצית, מאה שנות קיבוץ. בשנה שעברה ציינו מאה שנים לעיר ת"א. שתי יצירות התיישבות ציונית משמעותיות ביותר קמו בתוך שנה אחת. שתי יצירות המשלימות זו את זו ביצירת הוויה יהודית ציונית בא"י. שתי יצירות כה שונות זו מזו באופן הגשמת הציונות, בדרך החיים, באורחות החיים, באידיאל שהציעו ליהודים.

ת"א והקיבוץ כה שונים זה מזה, עד חוסר טעם בניסיון להשוות בינם. ובכל זאת, אני רואה נקודת מוצא אחת לצורך השוואה בין השניים, בנוגע למוטיבציה של המייסדים, אך בעיניי מדובר אבן בוחן לבחינתם גם היום.

חלומם הגדול של מייסדי ת"א, היה "להיות כמו". חזונם הגדול היה שבחולות הנודדים האינסופיים הללו תקום קראקוב העברית, ורשה העברית, אודסה הציונית, פאריס הארצישראלית, וינה שלחוף הים התיכון. היה זה חזון כמעט בלתי אפשרי. היה צורך באמונה ובפנטזיה של ממש, כדי להאמין באופן מימושו. לא בכדי נלקח שם העיר מתוך אוטופיה – שמה העברי של יצירתו האוטופית של הרצל "אלטנוילנד" (בתרגום מילולי – ארץ ישנה חדשה) היה "תל אביב". פירוש המילה "אוטופיה" הוא ביוונית עתיקה "אי מקום". ואכן, היה צורך ברצון ברזל ואמונה גדולה, כדי להאמין שאין זו אגדה.

חלומם הגדול של חלוצי הקיבוץ, הרחיק לכת הרבה מעבר לכך. חלומם הגדול היה לא להיות כמו קראקוב, לא להיות כמו ורשה, לא להיות אודסה ולא פאריס. הם הפנו עורף לעברם; הם לא רצו "להיות כמו" אלא לפלס נתיב, ליצור משהו חדש לגמרי, ליצור חברה המבוססת על ערכים של שוויון, שיתוף, ערבות הדדית וצדק, חברה מגוייסת שחבריה נכונים תמיד למלא כל משימה לאומית ולשאת את עמם על גבם, הם האמינו ביצירת אדם חדש, המוותר על החלום הבורגני של רכוש פרטי וכסף פרטי על מנת להגשים את ערכי הצדק והשוויון. הם האמינו בבניין הארץ באמצעות עבודה עברית עצמית וקביעת גבולותיה באמצעות התיישבות ציונית חלוצית. המושג "אדם חדש" נשמע מפחיד, במיוחד לאור העובדה שמשטרים טוטאליטריים ניסו באכזריות נוראה וברצח המוני של בני עמם להנדס בכוח אדם חדש. אולם בקיבוץ מדובר בדבר אחר לגמרי – מדובר בבני אדם שבחרו מרצונם החופשי באורח החיים הזה, בחירה המתקיימת בכל יום מחדש, כאשר בכל יום יכול חבר לפרוש ולעבור לאורח החיים הרכושני שבחוץ.

מאה שנים חלפו. איזו משתי הדרכים הללו ניצחה?

****

חזונם של בוני ת"א הוא הצלחה מוכחת, שאי אפשר לחלוק עליה. ת"א היא אחת הערים המודרניות המוצלחות ביותר בעולם (בימינו ההשוואה אינה לערי מזרח אירופה מהם באו מייסדי העיר, אלא לערי מערב אירופה וארה"ב).

והקיבוץ?

יצחק טבנקין, מייסד הקיבוץ המאוחד, הציב חזון גדול: "עם ישראל – רובו ככולו, בארץ ישראל – רובה ככולה, רובו ככולו חי בקומונה". אך האמת היא שכבר בשלבים מוקדמים מאוד, הבינו חברי הקיבוצים שהרוב הגדול של העם יבחר בחיי העיר הגדולה ושאין מה לחלום על תחרות כמותית בין העיר והקיבוץ. הקיבוץ לא ניסה להתחרות בעיר על קליטת ההמונים, אלא להוות אלטרנטיבה לחברה ואוונגרד המושך אחריו את הכלל ומשפיע עליו.

תרומתו של הקיבוץ לבניין הציונות אדירה – בהתיישבות, בביטחון, בעליה, בכלכלה ובתרבות (בעיקר לפני קום המדינה אך במידה פחותה גם אחריה), אך לא פחות מכך תרומתו הייתה עצם קיומו כאלטרנטיבה של חיים על פי ערכי הצדק, השוויון והשותפות, ככוכב צפון אליו נשואות עיני החברה כולה וממנו מושפעת החברה כולה. מול הגרביטציה של החיים הרכושניים, שהמרדף אחרי הכסף והחומר מרכזי בהם, האגואיזם הבסיסי הקיים בכל אדם מהותי בהם, והיחסים בתוכם מאופיינים בניכור המוביל ל"אדם לאדם זאב", שיש בהם פערים גדולים בין מי שיש להם למי שאין להם, הציב הקיבוץ חלופה של חברה אחרת, הדורשת מן הפרט ויתורים גדולים ומאמץ גדול כשהתמורה לכך היא חברה טובה יותר וצודקת יותר שלכלל חבריה, על אף הוויתור, טוב יותר.

לאורך עשרות שנים, הקיבוץ היה האידיאל אליו נשאו עיניהם רבים מאוד בציבור הישראלי, שלא חיו בקיבוץ, אך הושפעו ממנו. האתוס המכונן של החברה הישראלית כולה התבסס על הערכים, ששיא הגשמתם היה הקיבוץ. החברה הישראלית הייתה אחת השוויוניות, הסולידריות והצודקות בעולם החופשי, והקיבוץ היה כוכב הצפון שלהם.

היום המצב אחר לגמרי. החברה הישראלית היא אחת הפחות שוויוניות, הפחות סולידריות, הפחות צודקות, בין בעלות הפערים הגדולים ביותר בעולם החופשי. ולא במקרה – בתקופה הזו רוב הקיבוצים ויתרו על קיבוציותם והתאימו את עצמם לסולם הערכים הזה. הקיבוץ הפסיק להשפיע על ערכי החברה הישראלית, ויותר מכך הושפע ממנה.

הכישלון הגדול ביותר, בעיניי, הוא העובדה שהקיבוצים שוויתרו על השיטה הקיבוצית של שותפות מלאה, לא יצרו יצירה חדשה, שתגשים בדרך אחרת, אולי מתונה יותר, אולי מתאימה יותר לחבריה, אורח חיים המגשים ערכי צדק חברתי, שוויון, שותפות וסולידריות. מרבית הקיבוצים שהופרטו איבדו לחלוטין את זהותם, גם אם עשו זאת בהדרגה.

****

ומה איתנו?

לצערי, הגענו לפרשת דרכים המחייבת אותנו להכרעות קשות. דבקות בדרך הקיבוצית המלאה עלולה להביא לקרע בתוכנו ולעימות פנימי אינסופי. אין אפשרות היום לשמור על השותפות המלאה, כיוון שטעם השותפות הוא הוולונטריות, ואין כל טעם בשותפות שחברים אינם רוצים בה, ואין טעם לכפות אותה בהצבעת רוב. השאלה היא מה החלופה?

האם גם אנחנו, כמו מרבית הקיבוצים, נפריט עצמנו לדעת, נאבד את צלמנו ואת זהותנו, נוותר על החזון של חברה אחרת, של אלטרנטיבה טובה וצודקת יותר לחברה הסובבת? מן הראוי שנבנה דרך חדשה, מקורית ויצירתית, כפי שתמיד השכלנו ליצור, שתמיר את השותפות המלאה שחלק מאיתנו מאס בה, לשותפות חלקית, המבטאת בדרך אחרת, שאולי מתאימה יותר לאנשים רבים יותר לאורך זמן רב יותר, ערכים של צדק, של שוויון, של ערבות הדדית, של משימתיות ציונית. לא שלב מעבר בדרך להפרטה, אלא דרך חדשה לשנים רבות. זה האתגר הגדול שלנו.

****

בפרשת השבוע, פרשת "בראשית", נענש האדם על חטא האכילה מפרי עץ הדעת בגירוש מגן העדן ונאמר לו "בזיעת אפיך תאכל לחם". האם עבודה היא עונש? האם האידיאל הוא חיים ללא עבודה?

גן העדן הוא האידיאל, האוטופיה, הוא כוכב הצפון שגם אם אי אפשר להשיגו ולהגשימו, החתירה אליו היא הנותנת טעם לחיים במציאות שעל פני האדמה. האם החיים בגן העדן נטולי עבודה?

מסתבר שבגן העדן יש לאדם תפקיד, שאף הוא מופיע בפרשה – "לעובדה ולשומרה". אם גם בגן העדן האדם נדרש לעבוד, איפה העונש?

העונש הוא שמחוץ לגן העדן יש קשר בין התרומה = זיעת אפיים לבין התמורה = לחם. בגן העדן הלחם נתון בשפע והאדם זכאי לו מעצם היותו אדם. ועם זאת, עליו לעבוד וליצור, מתוך אחריות לעולם וכתפקיד בפני עצמו, כדי להיות אדם טוב יותר, כדי שהחברה תהיה טובה יותר.

הקיבוץ מנסה להגשים במציאות, כאן על פני האדמה, את האוטופיה של הפרדה בין תרומה לתמורה. בדרך להגשמת אוטופיה יש מהמורות וקשיים ולעתים חברות אוטופיות נדרשות לסגת, לוותר, להתפשר, ללכת כמה צעדים אחורה, לחפש נתיב חדש כדי להתקרב אל האידיאל. המצב החברתי באורטל מחייב אותנו היום לסגת ולהתפשר. השאלה היא לאן תהיה הנסיגה הזאת – לוויתור על האידיאל, או לניסיון להגשים אותו אחרת, אולי במינון נמוך יותר, להתאים אותו לרצונות החברים, ולהציב אלטרנטיבה חדשה, מסוג אחר, לחברה הסובבת?

החברה הישראלית זקוקה לאלטרנטיבה של חיים בעלי ערך גבוה יותר, חיים המבוססים על ערכים של צדק, שוויון וסולידריות. אני שמח על כך שאלפי צעירים ברחבי הארץ יוצרים בדרכים שונות אלטרנטיבה כזאת. אני מקווה מאוד שגם אנחנו לא "נהיה כמו" – כמו החברה הישראלית שיש בה אמנם אורות רבים אך לא מעט צללים, לא מעט עוול, לא מעט חוליים, אלא שנפלס נתיב אחר, חלופי.

האתגר של בניית דרך קיבוצית חדשה, גדול לא פחות מהאתגר של ראשוני הקיבוץ, לפני מאה שנה.

* מידף - עלון קיבוץ אורטל