הבלוג של אורי הייטנר

"עד ששמעתי את נאומך במועצת הביטחון של האו"ם היו לי ספקות לגבי צדקת הפעולה. נאומך שכנע אותי והסיר את כל ספקותיי". כך (ציטוט חופשי מן הזיכרון) הבריק, בסרקאזם אופייני, ראש הממשלה ושר הביטחון דוד בן גוריון לשגריר ישראל באו"ם אבא אבן, לאחר נאום סנגוריה מבריק שנשא בדיון על "מבצע כינרת", דצמבר 1955. מבצע כינרת היה פעולת גמול גדולה של צה"ל נגד המוצבים הסורים במזרח הכינרת, בעקבות התוקפנות הסורית נגד יישובים אזרחיים בעמק הירדן ודייגים בכינרת. המבצע היה שנוי במחלוקת. שר החוץ משה שרת התנגד לעיתויו, ואבא אבן סבר שהפעולה גרמה נזק כבד למעמדה הבינלאומי של ישראל. אולם השניים ידעו להבחין בין ביקורת פנימית לבין החובה לייצג את עמדותיה הרשמיות של ישראל בפני העולם. כך נוהגת מדינה מסודרת.

שר החוץ אינו שגריר. שגריר הוא פקיד, שר הוא פוליטיקאי, נבחר ציבור. לא כל שכן, כאשר השר הוא ראש מפלגה. אולם שר החוץ נחשב "דיפלומט מס' 1" של המדינה, וכללי הממלכתיות מחייבים אותו. מפליא, שמה שהיה מובן במדינה הצעירה בת השבע, של עם נטול מסורת מדינית מודרנית, אינו מתקיים היום. הממלכתיות מחייבת את מי שמייצג את ישראל בעולם, בוודאי את הנואם המרכזי מטעמה בעצרת האו"ם. הנואם אינו יכול להציג אג'נדה פרטית שלו, או את מצע מפלגתו, אלא את עמדתה של ממשלת ישראל. בתוך הממשלה יש מקום לדיונים וויכוחים, אך מדיניותה מחייבת את כל חבריה. נאום בעצרת האו"ם הוא מעשה מדיני מטעם הממשלה. עצרת האו"ם אינה מועדון ויכוחים פנים ישראלי.

מים רבים זרמו בכינרת מאז נאומו של אבא אבן ב-1955 ועד נאומו של ליברמן, כעבור 55 שנים. ב-25 השנים האחרונות, חל כרסום מדאיג בנורמות הממלכתיות של ישראל, ואחד הביטויים הקשים לכך הוא במדיניות החוץ. לשפל הנמוך ביותר הגיע מ"מ ראש הממשלה ושר החוץ שמעון פרס, כאשר ניהל ב-1987 מו"מ פרטי עם חוסיין מאחורי גבו של ראש הממשלה שמיר וללא ידיעתו, והגיע להסכם לונדון, שהיה מנוגד בתכלית לעמדות ישראל. שמיר סיכל את ההסכם, ובעצה אחת עם יצחק רבין לא שב למנות את פרס לתפקיד שר החוץ בממשלה שהקים כעבור שנה (הוא מינה אותו לתפקיד שר האוצר). שפל נוסף היה בהסכם אוסלו &ndash שנרקם בידי סגן שר החוץ יוסי ביילין ופקידים במשרד, ללא ידיעת השר וראש הממשלה. שר החוץ פרס הוכנס לתמונה בשלב מתקדם יחסית של המהלך, וגם הוא לא הזדרז לערב את ראש הממשלה. יצחק רבין הוכנס לתמונה סמוך לשלב קבלת ההכרעות. במקום לפטר את החותרים תחתיו, הבליג רבין והצטרף ליוזמה. מבלי להיכנס לוויכוח ההיסטורי על מהות ההסכם ותוצאותיו &ndash בהבלגתו נתן רבין יד לנורמה אנטי ממלכתית ואנטי דמוקרטית מסוכנת.

למדינה יש מדיניות אחת. אין להשלים עם מצב שבו נציגים של אותה ממשלה מקדמים דרכים מדיניות סותרות. מעשים כאלה, כמוהם כהחלטה של שר ביטחון לבצע פעולה צבאית מלחמתית בניגוד לעמדת הממשלה והעומד בראשה. נאום מדיני בעצרת האו"ם אינו מו"מ מדיני, אך הוא פעולה מדינית חשובה, שבד"כ שמורה לראשי מדינות. נאומו של ליברמן, המנוגד לדרכה המדינית של הממשלה ושל העומד בראשה, הוא פעולה אנטי ממלכתית חמורה.

השאלה האם ליברמן צודק בדבריו אינה רלוונטית לנושא. רעיונותיו המדיניים שנויים במחלוקת, ומקומם בישיבת הממשלה. לגבי ניתוח הסיכויים לשלום &ndash אני מניח שכל מי שעיניו בראשו יסכים עם ליברמן. אולם ברגע שהממשלה שבה הוא מכהן כשר החוץ מובילה תהליך מדיני, ראש הממשלה מדבר על חתירה להסכם בתוך שנה, ויריבי ישראל מנסים לערער את אמינות כוונותיו של ראש הממשלה, אסור לשר החוץ לנאום בפני עצרת האו"ם ולהציג את המהלך של ממשלתו כמהלך סרק. האחריות הקולקטיבית של שר החוץ למדיניות הממשלה ולתוצאותיה מוחלטת. אם הוא מתנגד לדרכה &ndash הוא רשאי להתפטר מן הממשלה ולהיאבק בה מן האופוזיציה, או להישאר בממשלה ולהשפיע מבפנים. אם הוא בוחר באפשרות השניה, עליו להציג חזית אחידה במערכה המדינית.

שר בממשלה אינו מריונטה, ואיש אינו מצפה ממנו להסתיר את עמדותיו. גם כאשר הוא נואם באו"ם, סביר שהניואנסים של נאומו יהיו שונים משל שר שעמדותיו שונות. אולם נאום מדיני, בשם ממשלת ישראל, המנוגד למדיניותה המוצהרת &ndash הוא מעשה חתרני ואנטי ממלכתי. על ליברמן להחליט האם הוא חלק מן הממשלה הזאת. אם החלטתו חיובית, עליו לנהוג כפי שמחייבת האחריות המשותפת. אם אין הוא מסוגל לנהוג כך, טוב יעשה ראש הממשלה אם יראה לו את הדרך אל הדלת.

* "חדשות בן עזר"