הבלוג של אורי הייטנר

מרכז "יובלים": קורס מובילי קבלות שבת

מפגש 3 20.10.10

18:00 שיר פתיחה – "אשת חיל מי ימצא" (גרוניך).

הפרק האחרון בספר משלי. אקרוסטיכון אלפביתי המתאר את האישה האידיאלית. נהוג לשיר את הפיוט לפני סעודת ליל שבת, לאחר הקידוש.

אֵשֶׁת-חַיִל, מִי יִמְצָא; וְרָחֹק מִפְּנִינִים מִכְרָהּ.

בָּטַח בָּהּ, לֵב בַּעְלָהּ; וְשָׁלָל לֹא יֶחְסָר.

גְּמָלַתְהוּ טוֹב וְלֹא רָע, כֹּל יְמֵי חַיֶּיהָ.

דָּרְשָׁה צֶמֶר וּפִשְׁתִּים; וַתַּעַשׂ בְּחֵפֶץ כַּפֶּיהָ.

הָיְתָה כָּאֳנִיּוֹת סוֹחֵר; מִמֶּרְחָק תָּבִיא לַחְמָהּ.

וַתָּקָם בְּעוֹד לַיְלָה, וַתִּתֵּן טֶרֶף לְבֵיתָהּ; וְחֹק לְנַעֲרֹתֶיהָ.

זָמְמָה שָׂדֶה, וַתִּקָּחֵהוּ; מִפְּרִי כַפֶּיהָ, נָטְעָה כָּרֶם.

חָגְרָה בְעוֹז מָתְנֶיהָ; וַתְּאַמֵּץ, זְרוֹעֹתֶיהָ.

טָעֲמָה, כִּי טוֹב סַחְרָהּ; לֹא יִכְבֶּה בַלַּיְלָה נֵרָהּ.

יָדֶיהָ שִׁלְּחָה בַכִּישׁוֹר; וְכַפֶּיהָ תָּמְכוּ פָלֶךְ.

כַּפָּהּ פָּרְשָׂה לֶעָנִי; וְיָדֶיהָ שִׁלְּחָה לָאֶבְיוֹן.

לֹא תִירָא לְבֵיתָהּ מִשָּׁלֶג: כִּי כָל בֵּיתָהּ לָבֻשׁ שָׁנִים.

מַרְבַדִּים עָשְׂתָה לָּהּ; שֵׁשׁ וְאַרְגָּמָן לְבוּשָׁהּ.

נוֹדָע בַּשְּׁעָרִים בַּעְלָהּ; בְּשִׁבְתּוֹ עִם זִקְנֵי אָרֶץ.

סָדִין עָשְׂתָה וַתִּמְכֹּר; וַחֲגוֹר נָתְנָה לַכְּנַעֲנִי.

עֹז וְהָדָר לְבוּשָׁהּ; וַתִּשְׂחַק לְיוֹם אַחֲרוֹן.

פִּיהָ פָּתְחָה בְחָכְמָה; וְתוֹרַת חֶסֶד עַל-לְשׁוֹנָהּ.

צוֹפִיָּה הֲלִיכוֹת בֵּיתָהּ; וְלֶחֶם עַצְלוּת לֹא תֹאכֵל.

קָמוּ בָנֶיהָ וַיְאַשְּׁרוּהָ; בַּעְלָה וַיְהַלְלָהּ.

רַבּוֹת בָּנוֹת עָשׂוּ חָיִל; וְאַתְּ עָלִית עַל-כֻּלָּנָה.

שֶׁקֶר הַחֵן וְהֶבֶל הַיֹּפִי: אִשָּׁה יִרְאַת-ה' הִיא תִתְהַלָּל.

תְּנוּ-לָהּ מִפְּרִי יָדֶיהָ; וִיהַלְלוּהָ בַשְּׁעָרִים מַעֲשֶׂיהָ.

                                                                          משלי לא, י-לא.

18:15 – סדנה בהנחיית אילת שמש: להיות מוביל ומנחה של קבלת שבת בקהילה.

20:00 "מעט מן האור"

ש. למה מדליקים נרות שבת?

איסור על הדלקת אש בשבת. הקראים והשומרונים וגישות שונות בראשית היהדות: אסור שתבער אש בשבת. שבת בחשיכה. חז"ל – אסור להדליק בשבת, מותר ליהנות מאש שהודלקה ערב שבת, לבישול ולתאורה.

1. הדלקת הנר היא חלק מההכנות לשבת: כדי שיהיה אוכל חם, צריך להטמין חמין, כדי שיהיה חם בבית, צריך להדליק מנורה, וכדי שיהיה אור בבית,צריך להדליק נר (מאמר של הרב ד"ר יהודה ברנדס, ראש בית המדרש בבית מורשה).

מצווה מדרבנן, בגדר חובה. עד התלמוד המקורות אינם מזכירים חובה, אלא ביטוי לעונג שבת, לשמחה, מנהג. טעם המצווה – מכשיר לעונג שבת. ר"מ המאירי: 2. "הדלקת נר בשבת חובה מדברי סופרים מפני שהיא ראש לכל עונג שאין עונג בלא אורה".

הדלקת הנר היא משימה של האישה. א. לכפר על חטאה של חווה. ב. כיוון שהיא עקרת הבית.

קשר בין האישה לאור. 3. "ויביאה יצחק האוהלה שרה אמו". אמר ר' יוסי: זה הפסוק קשה, האוהלה, לאוהל שרה אמו היה צריך לו. מה זה האוהלה? שחזרה שם, השכינה, מפני שכל זמן ששרה הייתה קיימת בעולם, השכינה לא סרה ממנה, ונר היה דולק מערב שבת לערב שבת, והיה מאיר כל אותם ימי השבת. אחר שמתה כבה אותו נר. כיון שבאה רבקה, חזרה השכינה והנר דלק. שרה אמו, שדומה לשרה בכל מעשיה". (ספר הזוהר, "חיי שרה"). יש גרסאות נוספות למעשה.

4. "מעט מן האור דוחה הרבה מן החושך" (הבעש"ט).

5. רבי יוסי, הצטער כל  ימיו על שלא הצליח להבין את הפסוק: "והיית ממשש בצהרים כאשר ימשש העיוור באפילה" (דברים כ"ח כ"ט). אמר: וכי מה אכפת לו לעיוור אם יום הוא, או אם לילה, שהרי בכל מקרה איננו רואה. עד שיום אחד בא מעשה לידיו, ופגש באישון לילה ובאפילה עיוור אחד, שהיה מהלך בדרך ופנס בידו. אמר רבי יוסי לעיוור: "בני, למה לך פנס?" אמר לו העיוור: "כל זמן שהפנס הזה בידי, רואים אותי בני אדם ומצילים אותי מן הבורות, מן המהמורות ומן השיחים הקוצניים שבדרך". (מסכת מגילה).

ש. מי העיוור בסיפור?

ברור מי עיוור פיסי. אבל מבחינה מוסרית, העיוור הוא רבי יוסי. רבי יוסי עיוור למצוקות הזולת, אינו מסוגל להיכנס לראשו של האחר, של החלש. יש כאן ביקורת חברתית על מנהיגות מנותקת, מסוגרת, אליטה הספונה בדל"ת אמות מגדל השן האקדמי של בית המדרש, מייגעת את מוחה בסוגיות תיאורטיות של פירוש פסוק זה או אחר, מבלי להבין את הפסוק לעומקו, כמאפשר להבין את מצוקתו של החלש, של הנכה, של העיוור. מנהיגות אמיתית היא זו, שצערה הוא צער החלשים בחברה, ולא צער מיופייף על אי הבנת פסוק; סוגיה המעניינת רק את מי שנמצא בין כותלי בית המדרש. מנהיגות אמיתית מתבטאת במחויבות חברתית, באכפתיות לחברה ולמצוקותיה. מנהיגות אמיתית מחויבת "להציל את העיוור מן הבורות, מן המהמורות ומן השיחים הקוצניים שבדרך". מנהיגות כזאת, תייגע את מוחה במאמצים אמיתיים לפתור את הבעיות החברתיות.

6. "אמר רבי אלעזר: אור שברא הקדוש ברוך הוא ביום ראשון – אדם צופה בו מסוף העולם ועד סופו. כיוון שנסתכל הקדוש ברוך הוא בדור המבול ובדור הפלגה וראה שמעשיהם מקולקלים, עמד וגנזו מהם. ולמי גנזו? לצדיקים לעתיד לבוא" (חגיגה, י"ב ע"ב).

מיהם אותם צדיקים לעתיד לבוא, שיזכו ואור הגנוז שמור להם?

ניתן להתייחס לכך בפאסיביות – בבוא הגאולה יהיו הצדיקים שיזכו לכך. היהדות היא תרבות אקטיבית, הדורשת מן האדם לנהוג בצדיקות, ולכן ראוי כל יהודי לראות עצמו כמי שבמעשיו, בהתנהגותו ובאורח חייו עשוי לקרב את הגאולה.

7. "שאלו חסידים: היכן גנזו? השיבו: בתורה. שאלו: אם כן, כלום לא ימצאו צדיקים משהו מן האור הגנוז כשהם לומדים תורה? השיבו: ימצאו וימצאו. שאלו: אם כן, מה יעשו צדיקים כשימצאו משהו מן האור הגנוז שבתורה? השיבו: יגלוהו באורח חייהם" (מרטין בובר, "האור הגנוז").

מדרש חסידים זה של מרטין בובר, מחזיר אותנו לסיפור על רבי יוסי והעיוור. האור הגנוז חבוי בתורה, אך הוא לא יתגלה מלימוד תורה לשמה, אלא במופת אורח חייהם, של המחויבים לערכיה, שהרי דרך ארץ קדמה לתורה. ואולי, ה"אור" גנוז בתוך המילה "אורח", ללמדנו שאורח החיים שלנו הוא שעשוי לגלותו, אם נהיה ראויים לכך (ואותיות המילה "אור" גנוזות גם במילה "ראוי"). רבי יוסי היה גדול בתורה, כל ימיו הצטער על פסוק שלא הצליח לפרשו, אך כל עוד לא יצא החוצה מבית המדרש, לראות לאדם העיוור "את הלבן שבעיניים", לא הצליח לפרש את הפסוק. רק כאשר פגש את המצוקה האמיתית, רק אז נפתרה הסוגיה. רק אז הצליח במשימת ביאור הפסוק. רק אז נגלה לו ה"אור" שבפסוק, הגנוז גם במילה "ביאור".

אותו עיוור פקח את עיניו של רבי יוסי. הוא, בפנס שלו, האיר לו את הדרך, כאומר: אם עד עכשיו היית מלא בעצמך, מה שהטריד את מנוחתך היה העובדה שאתה לא מצליח להבין פסוק מסויים, הרי אם תלך בדרך אותה אני מאיר לך, תבין באמת את התורה – תורת אמת, שמשמעותה היא תביעה לאורח חיים של סולידריות וצדק חברתי.

האם תתכן מנהיגות אחרת?

8. "שאול זכה למלכות, מפני שהיה זקנו מדליק נרות לרבים, במבואות האפלים" (תלמוד הירושלמי מסכת שביעית ג', ז').

.

זקנו = סבו. ולפי המדרש, סבו של שאול נקרא, בזכות מעשיו, "נר". נר, שהיה גם אביו של שר צבאו של שאול, אבנר בן נר. סבו של שאול, ומן הסתם מרמז המדרש על כך שהגנים הללו מצויים גם אצל שאול עצמו, האיר את הדרך לרבים. יש בכך כפל משמעות – האיר את הדרך במובן הרוחני. האיר את הדרך במובן הפיסי, סייע לעיוורים ולחלשים למצוא את דרכם, ולהיזהר מן "המבואות האפלים", "מן הבורות, מן המהמורות ומן השיחים הקוצניים שבדרך".

זאת מנהיגות אמת.

האם המנהיגים של ימינו מאירים את הדרך? לא נעסוק בכך. כל אחד ומחשבותיו.

המנהיגות שהקימה את המדינה; המנהיגות של היישוב טרם הקמת המדינה ושל המדינה בשנותיה הראשונות, הייתה מנהיגות מזן אחר. נוטים להציג את המנהיגות ההיא, ככזאת

שבלהט המשימתיות של המהפכה הציונית לא ראתה את הפרט, את האנשים עצמם. ההיסטוריונים החדשים מאשימים את המנהיגות הזאת, שהיא התייחסה לאנשים כאל שמן

בגלגלי המהפכה. אבל האמת היא, שאותה מנהיגות הקימה חברה סולידרית ומוסדות של סולידריות חברתית, כמו ההסתדרות הכללית, קופת חולים, חברת העובדים, בנק הפועלים (כשעוד היה בנק של העמלים ולא של העמלות) וכמובן – צורות ההתיישבות השונות שנועדו לבנות חברת מופת של ערבות הדדית, החל בשכונות הפועלים, דרך המושב ומעל לכל -  הקיבוץ, הערבות ההדדית בהתגלמותה. אותה מנהיגות הקימה את ישראל כמדינת רווחה.

אותה מנהיגות ביקשה את האור הגנוז והאמינה שבאורח חייה היא מגלה אותו. דוד בן

גוריון האמין שמדינת ישראל, שתושתת על חזון הצדק והשלום של נביאי ישראל, תהיה אור לגויים.

בשירו "הנס של הלב האמיץ", הציב המשורר אהרון זאב, קצין חינוך ראשי הראשון של צה"ל, אלטרנטיבה ליהדות שציפתה לנס. שירו מתחיל במילים השאולות מתפילת "על הניסים" של חנוכה: 9. "הנרות הללו אנו מדליקים / על הניסים והנפלאות / שבימים ההם ובזמן הזה", אך מיד הוא משנה כיוון. הניסים "שנעשו בידי אנוש / הנס של הלב האמיץ / הפלא של רוח האדם" וכו'. מהבית השני השיר מולחן, ומוכר כ"אנו נושאים לפידים" (שנגינתו מלווה את טקס הדלקת המשואות ערב יום העצמאות). זאב מתאר את האנשים הצמאים לאור, אך מבינים שהוא לא יגיע בדרך נס, אלא הם יביאו אותו במעשיהם. הוא קורא לאותם אנשים להצטרף אליהם, אל ההנהגה המחוייבת לגלות את האור הגנוז. "ומי אשר לב לו / הצמא לאור / ישא את עיניו ולבו אלינו / לאור / ויבוא!" ומדוע "אנו", מצליחים, נצליח, לגלות את האור? כיוון שאיננו מצפים לנס. איננו אומרים ש"יהיה בסדר". אנו מחוייבים לחצוב בסלע עד דם כדי לגלות את האור הגנוז. "נס לא קרה לנו / פך שמן לא מצאנו / לעמק הלכנו / ההרה עלינו / מעיינות האורות הגנוזים גלינו // נס לא קרה לנו / פך שמן לא מצאנו / בסלע חצבנו עד דם / ויהי אור!"

ויהי אור! זאב חוזר לבריאת העולם. המעשה הראשון של הקב"ה הוא בריאת האור. איזה אור? האור הגנוז, אותו הוא מחביא מאיתנו מאז דור המבול. זאב ובני דורו, מאמינים שבידיהם המפתח לגלות את האור הזה.

בפברואר 1966 קיבל עמוס עוז את פרס חולון לספרות. בעת נאום קבלת הפרס, סיפר עוז את הסיפור הבא, מזכיר את הסיפור על רבי יוסי:

10. יש בלונדון ימים עכורים שבהם העיר נעטפת חושך מלוכלך, שהוא תערובת פיח, ערפל ועשן, ושום איש אינו מעז לצאת מביתו: אפילו לאור פנס חזק לא תוכל לראות את קצות אצבעותיך מול עיניך. והנה, ביום כזה נקרא אדם אחד בטלפון לחוש אל ילדו החולה בבית חולים שבסוף העיר. פתח האיש את הדלת ויצא ועמד בחושך העבה וקרא בקול, אולי תבוא עזרה. ואין מכונית נוסעת ואין עובר ושב. פתאום נחה יד זרה על כתפו ואיש, שאת פניו הסתיר החושך, אמר לו: 'אני אוביל אותך'. ואכן, הוליך הזר את האב הדואג מקצה העיר ועד קצה אל מחוז חפצו בלי היסוס, ורק כפעם בפעם אמר בביטחון: 'כאן שמאלה'. 'כאן מדרגות'. 'כאן שיפוע'. כשהגיעו אל פתח בית החולים, שאל האיש את הזר המכוסה חושך, איך מסוגל הוא לעבור ולפלס דרך בתוך האפילה הזאת. 'החושך והערפל", אמר הזר, "אינם נוגעים בי, מפני שאני עיוור'".

בתום נאומו חזר עמוס עוז למשל העיוור בליל הערפל הלונדוני. הוא אמר שיש ימים שבהם דווקא "העיוור והמזנב בנחשלים, איש של מילים... הוא יכול לאחוז בידם של המעשים ולהגיד: הנה, כך. או: זהירות תהום. או: לעצור". עוז התכוון לסופרים כמורי דרך. איני סבור שכישרון ספרותי הוא ערובה למוסריות, לרגישות חברתית או לשיקול דעת פוליטי נכון. אך אני מאמין שיש מקום לאנשי מופת שידעו לפלס דרך באפילה, להצביע על הכיוון הנכון ולהאיר את הדרך הראויה.

****

למנהיגות שהובילה את מעשה בניין הארץ, לא היה צבא, לא היתה משטרה, לא היו בתי משפט. אך היא היתה אוטוריטה אמיתית ליישוב, והציבור הלך אחריה, הלך לאורה. מדוע? הציבור האמין שהמנהיגות הזו מחוייבת באמת לחברה ולחזונה. הציבור האמין שזו מנהיגות היודעת לגלות את האור.

איך יכול יצחק טבנקין, אבי תנועת הקיבוץ המאוחד, להניע אלפים רבים ליישב את האזורים הקשים ביותר, המסוכנים ביותר, להקים קיבוץ בכל פינה בארץ, לצאת לשליחות ההעפלה, הפלמ"ח ושאר המשימות הלאומיות שבני הקיבוץ המאוחד נרתמו אליהם?

אולי יסביר זאת הסיפור הבא, מפיו של ישראל גלילי: 11. "אני זוכר ליל חורף, רוח, התריסים נוקשים זה בזה, הגשם ממשמש ובא. חשכה מוחלטת. והנה, פנס, אדם עם פנס. זה היה יצחק טבנקין. 'לאן?', שאלתי. 'אני מחפש אדם', ענה לי טבנקין, 'אני מחפש מגע אדם'".