הבלוג של אורי הייטנר

אלה תולדות חיי אדם – אדם נולד, חי כשמונה עשורים ומת.

ומהם תולדות חיי קיבוץ? האם, כמו חיי אדם, יש להם מועד תפוגה? האם גם קיבוץ, כמו אדם, נועד להיווסד, להתקיים כך וכך עשרות שנים ונגזר עליו למות?

ספרו המעולה של אסף ענברי "הביתה", מספר את סיפורו של אפיקים. זהו סיפור של הריון, לידה, עשרות שנות חיים, קמילה ומוות.

הספר אינו מסתיים במילה "מוות". הרי קיימת עדין ישות שנקראת אפיקים. הספר מסתיים במשפטים: "הדשאים שמרחיבי הדירות עוד לא הפקיעו ושמובילי הרהיטים של התושבים עוד לא רמסו היו ירוקים כמו לפני ההפרטה. ציפורי קיבוץ צפצפו בעצים, חסידת הפח עמדה על מגדל המים, וחיצי חסידות חלפו דרומה בסתיו וצפונה באביב, בדרכן מהבית הביתה" (ע' 276). אבל אין ספק שהסיפור מסתיים במוות, מותו של הקיבוץ, מותה של היצירה הנפלאה והמצליחה, של אחד הקיבוצים המצליחים ביותר בתולדות התנועה הקיבוצית, קיבוץ אפיקים.

לא בכדי כתב עורך ההוצאה דב אלבוים על הכריכה: "הביתה הוא סיפורו של קיבוץ מלידתו עד מותו... חלקם השכילו למות לפני שמפעל חייהם התנפץ...".

בספר עצמו כותב ענברי: "הוריהם שלא מתו לפני גיל הפנסיה כמו לוניה גלר, מיטיה קריצ'מן, מולה זהרהרי ואליק שומרוני, ושהיו כשירים וצלולים דיים להגיע לאסיפה ולקרוא את העלון, חשו בעת ובעונה אחת שהקיבוץ חזר לעצמו ושהקיבוץ מת לפניהם. הוא חזר לעצמו, כי אחרי שנות דור של אסיפות מנומנמות ועלונים מפוהקים שוב סערו האסיפה והעלון מהכרעות עקרוניות, כמו בשנים הראשונות והמסעירות של הקיבוץ, ובניהם שעברו את החיים בשינה התגלו כאנשים שמבינים פתאום בפנסיה. הוא מת לפניהם, כי בניהם הרגו אותו" (ע' 268).

אם הרושם מציטוטים אלה הוא שמדובר בספר של נביא זעם, אני חייב לתקן את הרושם. ממש לא. זה פשוט ספר המספר את סיפורו של מקום, ואין בו הבעת עמדה. ברור שצר למספר על מותו של הקיבוץ, וברור שבעיניו הפרטת אפיקים היא מותו של אפיקים, אך כלל לא ברור אם הוא שולל את ההחלטות או שמא הוא רואה בהן הכרח והתפתחות טבעית, וגם את מותו של הקיבוץ כמוות טבעי כמו מותו של אדם. עם זאת, אין הוא מציג את הפוזה השקרית, כאילו הקיבוץ המת הוא קיבוץ.

בסך הכל, נדמה לי שענברי רואה את מות הקיבוץ כהתפתחות טבעית; כאילו כמו חיי אדם, גם לחיי קיבוץ יש תאריך תפוגה.

עם המסקנה הזאת איני מסכים בשום אופן. אני מאמין, שקיבוץ השומר על ליבתו הערכית ונאמן לדרך השוויון, השיתוף והערבות ההדדית, אך פתוח לסביבה, רואה בהתפתחות האישית של חבריו ובניו ערך ורואה עצמו אחראי לכך; קיבוץ המשתנה כל העת ונותן ביצירתיות מענה שיתופי אמיתי לצרכי חבריו – יכול להמשיך לחיות, להתפתח ולשגשג. הקיבוץ אינו יצור ביולוגי שנולד חי ומת – הוא רעיון וחברה, שחבריו המתחלפים יכולים לקיים אותו לאורך דורות;  קיבוץ לאין קץ.

יש המציגים היום מצג שווא של תחיה מחודשת של הקיבוץ. הנה, הבנים חוזרים, יש קליטה, בתי ילדים נפתחים. אכן, זו בשורה נפלאה. טוב יישוב חי על פני קיבוץ מת. יתכן שזו תחיה מחודשת של היישוב. אבל האם כל שכונת בתים וקהילת אנשים שבתעודת הלידה שלה כתוב קיבוץ, היא אכן קיבוץ?

הקיבוץ יכול לפשוט צורה ולבוש צורה וראוי שיפשוט צורה וילבש צורה, אך כדי להיות קיבוץ, עליו להתבסס על רעיונות של שוויון ערך האדם, של שיתוף, של ערבות הדדית, של צדק חברתי ולשאוף להיות אלטרנטיבה צודקת וסולידרית לחברה הקפיטליסטית הרכושנית שסביבנו. חברה שאינה כזאת, או אינה מנסה לפחות להיות כזאת, אינה באמת קיבוץ, גם אם היא פרוייקט נדל"ן מוצלח שבמוצלחים.

אז מה? הקיבוץ סיים את הקריירה שלו? לא ולא. אני מאמין ברצון של בני אדם רבים בקיומה של חברה המבוססת על אדני צדק ושיוויון, ובנחישותם של מעטים להגשים בחייהם את הרצון הזה. וכל עוד קיימים הרצון הזה והנחישות הזאת, והמצב החברתי המתדרדר בישראל ילך ויעצים רצון כזה כתגובת נגד, צפויה לקיבוץ קריירה שניה.

לא פעם כתבתי שכל קיבוץ המוותר על העיקרון של הפרדה מוחלטת בין תרומה לתמורה ושל "מכל אחד לפי יכולתו, לכל אחד לפי צרכיו" עבר את קו פרשת המים והוא בהכרח איבד את קיבוציותו. היום אני רואה את הדברים אחרת. לצד רצון עז לשמור על קיבוצים שיתופיים רבים ככל האפשר, ולצד התופעה הנפלאה של הקיבוצים העירוניים והקבוצות השיתופיות, אני מאמין שגם קיבוצים שוויתרו על השותפות המלאה עשויים להיות חלק מן התחיה של רעיון הקיבוץ. לא כל קיבוץ שנסוג מהשותפות המלאה, חייב להפוך לקיבוץ מעמדי, לקבל"ש (קיבוץ לשעבר).

אדרבא, יתכן שהאתגר הגדול ביותר הוא דווקא שלהם – ליצור מודל חברתי חדשני ויצירתי, שגם אם אינו קיבוץ במובנו הקלאסי, הוא מבטא באופן אחר, אולי גמיש ורך יותר, ולכן אולי אטרקטיבי יותר לאנשים מן החוץ, את ערכי השוויון, השותפות, הערבות ההדדית והצדק החברתי.

בראיון לאורית הראל, "סופשבוע" של "מעריב" 1.6.06, אמר עמוס עוז:

- הקיבוץ כמודל לא פשט את הרגל בעיניך?

- "להיפך. אני חושב שיחזרו אליו. אני לא יכול להגיד מתי ואיך. ואני לא מתכוון שיחזרו להורה ולחאקי ולחדר אוכל או להווי. אני מסתכל סביבי ורואה אנשים שעובדים מעל לכוחותיהם בשביל לעשות יותר כסף ממה שנחוץ להם, בשביל לקנות דברים שהם לא צריכים, בשביל לעשות רושם על אנשים שהם לא אוהבים. יש מיעוט שלא רוצה לשחק את המשחק הזה, לא רוצה לחיות ככה, ואם הוא יחפש דרכים של חיים שיתופיים, זה יהיה משהו שבו חיים בביטחון חומרי שמאפשר להפנות את נפשך לדברים אחרים".

                                                                                                                                                                                                                * "על הצפון"