הבלוג של אורי הייטנר

שלושה ימי אבל וזיכרון ממלכתיים קבעה מדינת ישראל בלוח השנה העברי – יום הזיכרון לשואה ולגבורה, יום הזיכרון לחללי צה"ל ומערכות ישראל ויום הזיכרון לרצח יצחק רבין.

לימי הזיכרון הללו רובד עמוק יותר מעצם הצו לזכור – את הנספים לשואה, את חללי צה"ל או את רבין. רובד העומק של יום השואה, הוא המסר של החובה לקיים ריבונות יהודית בא"י לנוכח האלטרנטיבה של חיים נטולי עצמאות וריבונות בגולה. רובד העומק של יום הזיכרון לחללי צה"ל, הוא ההכרח להיאבק על הריבונות היהודית בא"י וההכרה במחיר הכבד שקיומה של ריבונות זו דורש מאיתנו, בשל העובדה שאנו חיים בסביבה שאינה מוכנה להשלים עם קיומה של מדינה יהודית בא"י. רובד העומק של יום הזיכרון לרצח רבין, הוא התובנה שאין קיום למדינת ישראל אם לא תהיה דמוקרטיה איתנה ושהאיום הפנימי של שנאת אחים ומלחמת אחים מסכן את המדינה לא פחות מהאיום החיצוני. האם נכון להציב את יום הזיכרון לרבין במישור אחד עם שני ימי הזיכרון האחרים?

מזה 2,500 שנה מתאבל העם היהודי על רצח גדליהו בן אחיקם, המושל היהודי האחרון בא"י, שנרצח בידי מתנקש יהודי לאחר חורבן הבית הראשון ויציאת רוב העם לגלות בבל. מהו רצח גדליהו, לעומת המאורעות הנוראים של חורבן הבית, חורבן הריבונות, הטבח ההמוני בעם ישראל והגלות לבבל, המצדיק יום צום רביעי בסדרת צומות החורבן? קביעת יום הצום הזה, נועדה להציב תמרור אזהרה מפני משמעות הרצח הזה. רצח גדליהו בן אחיקם נחשב במסורת היהודית כהשלמת החורבן, כמסמר האחרון בארון הקבורה של הריבונות היהודית הראשונה.

גדליהו בן אחיקם היה פקיד ממונה מטעם הצורר הבבלי שהחריב את הממלכה ואת בית המקדש והגלה את העם. ואף על פי כן, רציחתו היא זעזוע המצדיק צום כעבור 2,500 שנים. אם כך, קל וחומר בן בנו של קל וחומר, כאשר מדובר ברצח של מנהיג ישראלי נבחר, פטריוט ישראלי שהנהיג את צה"ל לגדול בניצחונותיו וכראש ממשלה הוביל מדיניות, אמנם שנויה במחלוקת, אך אין מחלוקת שהיא נועדה להיטיב עם מדינת ישראל ולהבטיח לה עתיד טוב יותר. ראוי היה יום הזיכרון לרבין לעמוד במישור אחד עם יום השואה ויום הזיכרון לחללי צה"ל, במקומו ומעמדו בלוח השנה העברי.

והנה, כעבור 15 שנים יום הזיכרון הולך ומאבד את מעמדו. לא נוצרה מסורת של זיכרון ובמקומות רבים אין מקיימים עוד טקסים, כיוון שהציבור הדיר את רגליו מהם. יום הזיכרון החשוב הזה, היה להחמצה נוראה. מדוע זה קרה?

התשובה לשאלה זו מתמצית בשתי מילים – "מורשת רבין". מי שהפכו את היום הזה, מיום הדמוקרטיה הישראלית, יום של חשבון נפש אמיתי של החברה הישראלית שנועד להטמיע בה את ערכי הדמוקרטיה, ליום הזדהות ממלכתי עם דעה פוליטית מסוימת, הוזיל אותו, רוקן אותו מתוכן והפך אותו לבלתי רלוונטי.

המשמעות הנוראה של רצח רבין היא עצם הניסיון לסיים ויכוח לגיטימי בין דעות לגיטימיות באמצעות כדורי אקדח. המסר הראוי של החברה הישראלית לנוכח המשמעות הזאת, הוא שכל הדעות הן לגיטימיות, שהוויכוח הוא לגיטימי, שהמחלוקת היא ראויה ושיש לכבד את הכרעת הרוב. ובעיקר – שלילה טוטאלית של אלימות פוליטית. זהו מסר לדורות, שיש לחזק ולהעצים אותו, שיש לחנך עליו ושיום הזיכרון לרצח הוא הסמל הממלכתי למקומו בחברה.

אולם מעצבי יום הזיכרון לרבין לא התאפקו – הם עשו את יום הזיכרון קרדום פוליטי לחפור בו; הם ניסו להפוך את יום הזיכרון לרצח רבין ליום הזדהות עם דרכם הפוליטית. המסר הוא שהמעשה הנורא אינו רצח ראש ממשלת ישראל, אלא ש"הם" רצחו את ראש הממשלה "שלנו" ובכך גם "רצחו את השלום", כביכול. ולכן, יום הזיכרון הוא יום הזדהות עם "השלום" כפי שאותם מעצבים רואים אותו ויום של דה-לגיטימציה למי שאינו מאמין בדרך הזאת. המסר השקרי הזה מחבר את מי שמתנגדים לדרכם לרצח.

המניפולציה הזאת היא נוראה, כיוון שהיא היפוכו הגמור של המסר הראוי ליום זה. אין היא מעבירה מסר של לגיטימיות לדעות השונות ולוויכוח תרבותי ביניהם, אלא מנסה ליצור מסר ממלכתי שדעה אחת נכונה ודעה אחרת שלילית מעיקרה ולכן אינה לגיטימית. האם משמעות הרצח נוראה פחות עבור מי שהתנגד בכל לבו לרבין ולדרכו, מאשר למי שתמך בה בכל לבו? מי שבעיניו יש הבדל, מעיד על עצמו שלא הפנים את משמעות הרצח, ואת משמעות המסר המוחלט של "לעולם לא עוד".

יתר על כן, המניפולציה גדולה יותר כיוון שהיא מדביקה לרבין עמדות רחוקות מאלו שהוא דגל בהן. רבין, עד נשמת אפו האחרונה, התנגד בכל תוקף לנסיגה לקווי 4.6.67. כאשר הופכים את יום הזיכרון לרצח ליום של הזדהות עם נסיגה כזו ושל דה-לגיטימציה להתנגדות לנסיגה כזו, הופכים למעשה את עמדתו האמיתית של רבין לבלתי לגיטימית. איזה אבסורד!

שקר – אין לו רגלים. לא בכדי, המניפולציה הפוליטית של יום הזיכרון לרצח רבין הפכה את היום הזה ליום זניח ובלתי רלוונטי שכמעט ואינו קיים בחברה הישראלית. כיוון שהמשמעות הראויה ליום הזה כל כך חשובה, ההחמצה הזאת היא טרגדיה לאומית.  

האם ניתן לתקן את המעוות, ולהחזיר את יום הזיכרון לרצח רבין למקום הראוי לו בדופק החיים הלאומי שלנו? קשה מאוד לתקן מה שקולקל בשיטתיות ובעקביות במשך 15 שנים, אך אני מאמין שהדבר אפשרי. אולם לשם כך יש לשים קץ למניפולציה הזאת ולצקת מחדש ליום הזה את התוכן הראוי לו, שהחברה הישראלית זקוקה לו כל כך.

                                                                                                                                                                                                       * "ידיעות הקיבוץ"