הביקורת הציבורית על הצעת החוק המתגבשת, שנועדה להמשיך את תשלום הקצבאות לאברכים, נענית מיד בתגובה הפאבלובית, האוטומטית – זעקות "שנאת החרדים".
יש בחברה הישראלית תופעה בעייתית של שנאת חרדים, למרבה הצער, כמו שיש בעיה של שנאת מתנחלים, שנאת ערבים ועוד. אולם אין לקשור ביקורת עניינית לתופעת השנאה, ואין להשתמש בטענה אודות השנאה כמפלט מהתמודדות עם הביקורת.
הביקורת על תרבות הקצבאות לאברכים היא עניינית ונכונה, ואינה נובעת משנאת חרדים. יתר על כן, גם אם יהיו מי שיכנו זאת כפטרונות, אני סבור שהביקורת הזאת אינה נגד החרדים אלא בעדם, כיוון שמי שניזוק מתרבות הקצבאות הם בראש ובראשונה החרדים. החרדים הם אלה שירוויחו יותר מכל אחד אחר, מהשתחררותם מתרבות זאת.
התרבות הזאת רעה לכלכלה הישראלית – מנציחה עוני ואבטלה של מגזר שלם שהינו ריחיים על צווארי המדינה; אינו תורם לה ומתפרנס על חשבון משלמי המסים. התרבות הזאת רעה לחברה הישראלית – מחריפה את הקרע והשסע בין חרדים וציונים. היא מנציחה את ההסתגרות החרדית מפני החברה, הגורמת למוטאציות של היהדות כמו מאבקים פגאניים על שרידי עצמות ואפרטהייד חינוכי דוגמת עמנואל. התרבות הזאת רעה לביטחון ישראל – היא מנציחה את ההשתמטות רחבת ההיקף של החרדים משירות בצה"ל. היא רעה לדת היהודית – יוצרת חילול השם ביצירת תדמית טפילית ושתמטנית ליהדות.
אולם בראש ובראשונה התרבות הזאת פוגעת בחברה החרדית. החברה החרדית היא חברה חולה. משטר החלוקה = הקצבאות, ניוון אותה והשחית אותה מן היסוד. הפך אותה לתלותית ואת החברים בה לתלותיים. זו תרבות של בטלה ואבטלה, תרבות של עוני וקבצנות, תרבות של פשיטת יד אל המדינה מצד אנשים בשיא אונם, תינוקות שנשבו ואפילו אינם מודעים לכך שהם צריכים להתבייש. התרבות הזאת יוצרת תלות של חברי הקהילה בעסקנים הפוליטיים המשנוררים את קצבאות מחייתם. לאלה, מבחינתם, אין כל אינטרס לתקן את החברה התלויה בהם, מאחר והם נבנים מהתלות הזאת.
תיקון המעוות הוא אתגר לאומי. על המדינה לפעול להבראת החברה החרדית והכנסתה לעולם העבודה. מאחר וההתנגדות להחייאת הקצבאות אינה נובעת משנאת החרדים אלא להיפך, מאהבת אחים ורצון לסייע להם לצאת ממעגל הניוון, אני סבור שאין להעביר ולו אגורה אחת מהתקציבים שיועדו למלגות הקיום לאברכים, אל מחוץ לעולם החרדי. את כל הכסף הזה ויותר, יש לייעד למלגות לחרדים, אולם למלגות שיעודדו הבראת המגזר.
למשל – מלגה לחרדים שיעברו הכשרה מקצועית, שילמדו מקצוע (לצד הקמת מוסדות להכשרה מקצועית לחרדים). למשל – מלגת עידוד לחרדי שיוצא לעבודה, בשנתיים הראשונות שלו כעובד. למשל – מלגת קיום לחרדי ששירת בצה"ל בשנה שלאחר שחרורו. אפשר כמובן לחשוב על רעיונות נוספים. מדינת ישראל אינה יכולה להתנער מאחריותה לאזרחיה החרדים – מן הראוי שתבטא את אחריותה בעידוד הבראת החברה החרדית ולא בעידוד המשך ניוונה.
יש בשנים האחרונות תופעה חיובית של חרדים הפורצים את המעגל – חרדים שיוצאים ללימודים אקדמאיים, שרוכשים מקצוע, שיוצאים לעבודה, שמתגייסים לצה"ל. לאחרונה שמעתי אפילו על ארגון "חרדים לסביבתם" – ארגון חרדי ירוק. יש לעודד את התופעות הללו. החזרת הקצבאות מסיגה את החברה החרדית לאחור.
* "שישי בגולן"
בבלוג זה
בכל הבלוגים
