הבלוג של אורי הייטנר

מרכז "יובלים" – קורס מובילי קבלות שבת

מפגש רביעי – 27.10.10, יט בחשוון תשעא

חלק א' – "לכה דודי"

השמעת "לכה דודי" בגירסת דוד ד'אור.

שיעור על הפיוט – אפרת בדיחי,קשת.

מקורות לשיעור:

מקורות ללימוד הפיוט "לכה דודי"

הכלה והדוד: "תני רבי שמעון בר יוחאי: אמרה שבת לפני הקב"ה: ריבונו של עולם, לכולן יש בן זוג (לפי שימי החול הם 6 והרי הם 3 זוגות של שני ימים כל אחד) ולי אין בן זוג! אמר לה הקב"ה: כנסת ישראל היא בן זוגך!". (מדרש רבה, בראשית רבה י"א, ח)

"עטרת בעלה": "אמר לו הקב"ה למשה: מתנה טובה יש לי בבית גנזיי, ושבת שמה ואני מבקש ליתנה לישראל, לך והודיעם!". (מסכת שבת, דף י' עמ' ב')

תוספת שבת: "זכור ושמור" - "זכור" מלפניו ו"שמור" מאחריו (בדברות הראשונות שבפרשת "יתרו" נאמר (שמות כ', ח): "זכור את יום השבת לקדשו", ואילו בדברות האחרונות - בפרשת "ואתחנן" - נאמר (דברים ה', יב): "שמור את יום השבת לקדשו"), מכאן אמרו: "מוסיפין מחול על הקודש" (מכילתא יתרו, בחודש פרשה ז).

קשר בין שבת, גאולה וירושלים: "אמר ר' חייא בר אבא: אין ישראל נגאלים אלא בזכות שבת". ובמסכת שבת (קיח): "אמר ר' שמעון בר יוחאי: אלמלי משמרין ישראל שתי שבתות כהלכתן - מיד נגאלין". ובילקוט שמעוני (בהעלותך): "אם שמרתם נרות של שבת, אני מראה לכם נרות של ציון".

השבת נקודת הרֵאשית: "שפת אמת", מראשוני אדמו"רי גור: דע כי השבת מעלה כל הבריאה לשורש והתחלה

הקשר לגאולה העתידית: כבר בבית הראשון. זכריה (י"ד, ט'): "ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד".

כניסת השבת מחוללת שינויים מרשימים בעולמות העליונים ולא רק בתחתונים: "וכל דינין מתעברין מינא ואיהי אישתארת בייחודא דנהירו קדישא" (וכל הדינין מועברים ממנה (מן השכינה) והיא נשארת בייחוד ההארה הקדושה ומתעטרת בכמה עטרות לגבי המלך הקדוש). (פרק "כגוונא" מן הזוהר, בין קבלת שבת וערבית).

השבת כמקור הברכה נזכרת בדברי הזוהר לפרשת יתרו (פ"ח, ע"א):

"כל ברכאן דלעילא ותחא ביומא שביעאה תליין... דההוא יומא מתברכאן מניה כל שיתא יומין עלאין וכל חד וחד יהיב מזוניה להתא, כל חד ביומוי, מההיא ברכה דמתברכאן ביומא שביעא. ובגין כך, מאן דאיהו בדרגא דמהימנותא בעי לסדר פתורא ולאתקהא סעודתא בליליא דשבתא בגן שיתברך פתוריה כל אינון שיתא יומין, דא בההוא זמנא אזדמן ברכה לאתברכין של שיתא יומין דשבתא".

(תרגום: כל הברכות, שלמעלה ושלמטה, תלויים ביום השביעי... לפי שאותו יום, מממנו מתברכים כל ששת הימים העליונים, וכל אחד ואחד מקבל מזונו למטה, כל אחד ביומו, מאותה ברכה שמתברך ביום השביעי. לפיכך מי שהוא בדרגה של האמונה צריך לסדר השלחן ולתקן סעודה בליל שבת בכדי שיתברך שלחנו כל ששת הימים, שהרי באותו זמן מזדמנת ברכה שיתברכו ממנה כל ששת ימי השבוע).

"שיבוץ" – משא אסוציאטיבי:

ישעיה (נ"ב, א-ב): "עורי עורי, לבשי עוזך ציון, לבשי בגדי תפארתך, ירושלים... התנערי מעפר קומי שבי ירושלים".

"בך יחסו עניי עמי!" (על פי הפסוק מישעיה יד לב: "...ובה יחסו עניי עמו").
ישעיה (י"א, א): "ויצא חוטר מגזע ישי".

תהלים (ס"ט, יט): "קרבה אל נפשי, גאלה! למען אויבי - פדני!"
ישעיה נ"ד, ג: "כי ימין ושמאל תפרוצי"

"ואת אלהי ישראל יעריצו" - ישעיה כ"ט, כג.

"איש בן פרצי" - דוד בן ישי מזרעו של פרץ (סוף מגילת רות).

חלק ב' – "קבל רינת עמך", על הפיוט "אנא בכוח"

אנא בכֹחַ

אָנָּא בּכֹחַ, אַתּ

אֵינֶךְ צְרִיכָה לְדַבֵּר,

אָנָּא בְּכֹחַ, הַחַזָּן

שֶׁבָּרַדיוֹ בִּמְקוֹמֵךְ אוֹמֵר:

אֲנָא בָּא אֵלַיִךְ

יָשָׁר מִן הַגוֹלָן.

לֹא זְמַן לִשְׁאֹל עַכְשָׁו

בּכֹחַ מָה? בְּכֹחַ אָנָה?

שֶׁכְּבָר אֲנִי הוֹלֵךְ:

שְׁרֵיחַ שׁוֹשַׁנִים חַדְרֵךְ,

שֶׁאוֹר חֲבַצָלוֹת גוּפֵךְ,

וֵאֱלֹהִים מַנְעִים מִמַּדָּפֵךְ.

                   אלישע פורת מתוך "חושניה, המסגד".

אלישע פורת – מלחמת יוה"כ. המובלעת הסורית. חושניה – הטראומה של רצח השבויים. הלם קרב? שירי "חושניה, המסגד". פירסם בעיתון.

"האמנתי בשירים, האמנתי בשירי הקינה. הם החזירו לי לרגעים את התקווה, כאילו יש בכוחנו להשיב את אלפי הנופלים אל בין החיים.

אני ממש זוכר את רגע ההולדת של שירי "אנא בכוח": באוטובוס של חיילים, היורד אל הארץ, בדרך מקוּנֵייטְרָה, כשבחוץ מאפירים השמיים הנמוכים ומבשרים את בוא השלגים. ברדיו של האוטובוס שר איזה חזן את פרק התפילה "אנא בכוח". הוא שורר אותו ברגש ובעוצמה, וצימוד המילים הזה תפס את אזני מיד. אוקסימורון  [צירוף הפכים = קרח חם] נפלא, שאפילו "מלך האוקסימורונים" בשירתנו החדשה, נתן אלתרמן, היה מסיר כובעו בפניו.

מתוך הצימוד הנוגד של רכות ואלימות התנגן לו השיר, שרצה כל כך להיוולד. החומרים היו מוכרים עד לזרא: חייל מוכה ומזה-שינה, השב לביתו לפרק זמן קצר וקצוב, כשהאיום לשוב אל החזית טרם סר מעליו. רעבונו לאישה, הצירוף הפרוע בין תשוקת הבשרים שלו ובין קרבת מותו מהדהדים בשיר:

...לֹא זְמַן לִשְׁאוֹל עַכְשָׁיו

בְּכֹחַ מָה בְּכֹחַ אָנַה

שֶׁכְּבָר אֲנִי הוֹלֵך:

שְּׁאוֹר חֲבַצָלוֹת גוּפֵך..."

תשומת לב להבדלים בין שלושת ה"אנות" (איות, ניקוד, משמעות).

סיפרו לו שאמיר גלבוע קרא בהרצאה משיריו במלחמה. רצה לכתוב לו. היסס. אחרי שנים גילה בספר שירים של גלבוע שיר בשם "אנא בכוח".

א.

הַכּוּ, הַקִישׁוּ, בַּל תְרַחֵמוּ.

בַּבָּתִים אֵין יָשֵׁן, אֵין יָשֵׁן בָּהֵמָה.

אָנָא בְּכֹחַ, בְּכֹחַ הַתִירוּ

צְרוּרַת הַקֶלַע

וְאֶבֶן יְרוּ לְבָתֵימוֹ.

כָּל הַלַיְלָה חָרְדוּ בִּמְעוֹנָם.

אִם לֹא לְמַעֲנָם

כִּי לְמַעֲנֵנוּ

שַׁוְעוּ בְּקוֹל

כֹּל שֶׁרָאוּ עֵינֵינוּ.

אָנָא יְרוּ, יְרוּ הָאֶבֶן

בְּכֹחַ גְדֻּלַת יְמִינֵנוּ.

ב.

עַד עֵת הַשָׁמַיִם בְּגוֹן הַוָרֹד.

אָנָא בְּכֹחַ הַתִירוּ צְרוֹרוֹת

וְהַצִיתוּ. וְעַד קֶרֶן תִגַח רֹאשׁ פְּרָעוֹת

יִהְיֶה הָאָדֹם אָדֹם מְאֹד.

אָנָא בְּכֹחַ הָאֶבֶן לִירוֹת.

אָנָא. אָנָה הָלְכָה הָרוּחַ

וְאָנָה מִפָּנֵינוּ תִבְרַח

וּבֹקֶר אוֹר בַּעֲלוֹת.

אָנָא בְּכֹחַ בְּכֹחַ

בְּכֹחַ בַּלְעוּ הַלוֹט.

אָנָא בּכֹחַ בַּל תְרַחֵמוּ.

בַּבָּתִים אֵין יָשֵׁן, אֵין יָשֵׁן בְּבָתֵימוֹ.

כָּל הַלַיְלָה הֵם חָרְדוּ בִּמְעוֹנָם.

הַכּוּ, הַקִישׁוּ, לְמַעֲנָם וּלְמַעֲנֵנוּ.

אָנָא בְּכֹחַ גְדֻלַת יְמִינֵנוּ.

אמיר גלבוע, מתוך "אדומים וכחולים".

ש. איזה הבדל בולט לעין מול הטקסט המסורתי?

"ימיננו" לעומת "ימינך". האתוס הציוני. "נס לא קרה לנו" ("הנס של הלב האמיץ" – הסבר), "שבחי מעוז" וכו'. "בכוחי ועוצם ידי" – ביטוי ליוהרה אנושית, שלילית ביהדות. השיר נכתב במלחמת העולם השניה, כשגלבוע שירת בבריגדה היהודית. תשובה לשואה ולגלות – אין עוד לסמוך על "גדולת ימינך" אלא רק על "גדולת ימיננו". "בתימו" = רמז למזמור פ"ג בתהילים, שיר מזמור לאסף (שיתמו נדיבמו וכו'... נקמה. יזכור ליום השואה) ולשירת הים. אחרי השבר של מלחמת יו"כ הפסיקו לכתוב כך. גם כאן – אנא / אנה.

"ראש פרעות" – שירת "האזינו": "לי נקם ושילם ... כי ידין ה' עמו ועל עבדיו יתנחם... אם שנותיי ברק חרבי ותאחז במשפט ידי אשיב נקם לצרי ולמשנאי אשלם. אשכיר חצי מדם וחרבי תאכל בשר, מדם חלל ושביה מראש פרעות אויב... נקם ישיב לצריו וכיפר אדמתו עמו" לי = אומר האלוהים. כיפר = כיסה. נקם. ראש פרעות – הפרעות הראשונים. הזדמנות להיפרע בגויים על דורות של פרעות ורדיפות.

"עד קרן" – קרן שמש. אחרי הלילה של אירופה. נפתח חלון הזדמנויות של נקם. "עד עת השמים בגון הוורוד". התחילו לשרוף אותם. האדום של האש. כשהקרן כבר תיגח – "והיה האדום אדום מאוד". אדום של דם. דם ואש ותמרות עשן. לא אנחנו והנאצים, אלא אנו ועשו ("האדום האדום הזה") = אדום = רומי = הנצרות. מלחמת גוג ומגוג בין שתי רשויות גדולות מאוד. לנצל את חלון ההזדמנויות להאדים מדם הנקם. "אנא בכוח האבן לירות".

"בעלות" – פילגש בגבעה - גם מעשה נקם. אליהו – נקם בנביאי הבעל. הרגו אותם עד שתהיו עייפים. עוד יעלה הבוקר ויהיה סוף לדבר, חייבים להזדרז בנקם.

אנה הלכה הרוח = "אנה אלך מרוחך ואנה מפניך אברח" (תה' קלט ז'). אנה = לאן? מה קרה לכם? איפה הרוח הלאומית שהייתה פעם?

ישעיהו כ"ה – בבוא יום ה' הגדול והנורא. "ועשה ה' צבאות לכל העמים בהר הזה משתה שמנים, משתה שמרים... ובילע בהר הזה פני הלוט... המסכה הנסוכה על כל הגויים... ובילע המוות לנצח, ומחה ה' אלוהים דמעה מעל כל פנים, וחרפת עמו יסיר..." הקב"ה יזמין את כל העמים ל"משתה שמרים" [יין משומר]. כל העמים יבואו אנו נמצאים היום ביום ה'. יום נקם גדול. ה' יקרע את המסכות מעל פניהם. 

אמיר גלבוע: לאן הלכה הרוח, היוזמה שלכם? ובוקר אור בעלות. "אנא בכוח, בכוח בכוח, בלעו הלוט".

בתימו – מתוך תה' מט, יב. "קִרְבָּם בָּתֵּימוֹ לְעוֹלָם   מִשְׁכְּנֹתָם לְדוֹר וָדֹר קָרְאוּ בִשְׁמוֹתָם    עֲלֵי אֲדָמוֹת". אומרים בבית האבל. מכאן שמדובר בבתי היהודים.

בשיר - רמז ללילה המצרי (מכת בכורות).

בתפילה בעל הכוח הוא הקב"ה. בשיר של אמיר גלבוע – אנחנו. העם. התרסה כלפי "אנא בכוח" המקורי.

השיר הוא קריאה לנקם, ומקבץ הפסוקים ושברי הפסוקים – תמצית אנתולוגיית פסוקי נקם מן התנ"ך.

אלישע פורת: "היססתי כמה ימים ביני לביני, נפעמתי מחמת הגילוי, ולבסוף אזרתי אומץ והחלטתי לכתוב אליו, אל המשורר התל אביבי, ולהעמיד אותו על הדמיון שבין השירים. הרי כבר התרחשו דברים כאלה בעבר: אנשים שונים כתבו במקומות מרוחקים ובזמן אחר, על דברים קרובים עד כדי פליאה. דחיתי את כתיבתי אליו משבוע לשבוע. אי-נוחות וחוסר קרבה ממשי, הרגשה של פלישה לתחום הפרט, כל אלה ריפו את ידי שהיססה בלאו הכי. עד שקראתי באיזה עיתון חרדי נושן, שמצאתי בבית הספרים, דברים נרגשים על חבלי פטירתו של הרב אי"ה קוק. קראתי בפליאה אבל גם בתחושה של מראה נושן שכבר ראיתי, איך הרחובות בירושלים, סביב ביתו הקטן מלאו אדם. ואיך קראו אוהביו הנרגשים בקול גדול למראשותיו "אנא בכוח גדולת ימינך..."

התיאור הנפלא של רגעיו האחרונים של הרב קוק, כתוב בלשון עיתונאית עילגת של שנות השלושים, המערבת לעיסה אחת דברי גדולה ושבחי קודש, עם פרטי הווי קטנים, טלטל אותי שוב אל שדות הבזלת הבוערים של רמת הגולן במלחמה הארורה ההיא שהחלה אחרי יום הכיפורים. נישאתי שוב עם החייל שלי, המת-החי, שבדמיונו מצטרפת התשוקה הבוערת לאישה אל תחושת המוות המתקרב:

...אֲנָא בָּא אֵלַיִך יָשָׁר מִן הַגוֹלָן..."

ואז העזתי וכתבתי את המכתב לאמיר גלבוע. כבר אינני זוכר מה בדיוק כתבתי אליו במכתבי המבולבל והנרגש. אני רק זוכר שהייתי נפעם מעצם ההכרה בחלחול הספרותי המופלא של הצירוף "אנא בכוח". דרך התפילה אל שירי אירופה היהודית השרופה שלו, כפי שמצא אותה בקץ המלחמה העולמית, כשהיה חייל בצבא הבריטי. ומשם אל שירי רמת הגולן השרופה שאני נקלעתי אליה במלחמה שלי. סיפרתי לו גם את הסיפור המרגש על חבלי גסיסתו של הרב קוק, ועל הקול הקורא "אנא בכוח", נישא מעל רחובות ירושלים הקטנים. קול שההמונים המצטופפים מתחת לחלונותיו מתחננים בו על חייו של מי שהם כל כך אוהבים, ולא הספיקו לומר לו זאת לפני לכתו מהם".

מה יש בפיוט שהיווה השראה לשני משוררים, בהפרש של כמעט 30 שנה, לכתיבת שירים הנושאים את שמו? מה גרם לחיבור של ציבור ישראלי חילוני לפיוט בלחנו של עובדיה חממה?

האזנה לפיוט – עובדיה חממה.

אנא בכוח

אָנָּא בְּכֹחַ גְּדֻלַּת יְמִינְךָ תַּתִּיר צְרוּרָה:

קַבֵּל רִנַּת עַמְּךָ שַׂגְּבֵנוּ טַהֲרֵנוּ נוֹרָא:

נָא גִבּוֹר דּוֹרְשֵׁי יִחוּדְךָ כְּבָבַת שָׁמְרֵם:

בָּרְכֵם, טַהֲרֵם, רַחֲמֵם, צִדְקָתְךָ תָּמִיד גָּמְלֵם:

חֲסִין קָדוֹשׁ בְּרוֹב טוּבְךָ נַהֵל עֲדָתֶךָ:

יָחִיד גֵּאֶה לְעַמְּךָ פְּנֵה זוֹכְרֵי קְדֻשָּׁתֶךָ:

שַׁוְעָתֵנוּ קַבֵּל וּשְׁמַע צַעֲקָתֵנוּ יוֹדֵעַ תַּעֲלוּמוֹת:

בָּרוּךְ שֵׁם כְּבוֹד מַלְכוּתוֹ לְעוֹלָם וָעֶד:

                                                            מיוחס לרבי נחוניה בן הקנה

נחוניה בן הקנה – תנא, הדור השני לתנאים. פעל בתקופת החורבן, בשלהי ימי הבית השני והתקופה הראשונה שאחרי חורבן הבית. תלמידו של יוחנן בן זכאי. מזוהה עם עולם המיסטיקה, אך אמירות שלו במקומות שונים במשנה ובתלמוד, כולל מסכת אבות. הגיע לגיל מופלג. כשנשאל בידי תלמידיו לסוד אריכות ימיו השיב: "מימי לא נתכבדתי בקלון חבריי, ולא עלתה על מיטתי קללת חבריי, וותרן בממוני הייתי". כלומר – לא שמח לאידם של חבריו, טרם לכתו לישון הוא מחל לחבריו ולא נטר טינה וכעסים והיה סלחן בענייני כספים.

לימוד הפיוט. הבהרה – לא מן הצד הקבלי.

בית ראשון – קריאה לחלץ את העם מהגלות

ש. מה מבינים? שיחה.

"אנא" – תחנונים לאל. "בכוח גדולת ימינך" – ימין האל, ביטוי לכוחו. "ימינך ה' נאדרי בכוח" (שמות ט"ו, ו' – שירת הים). "ימין ה' רוממה, ימין ה' עושה חיל" (תה' קי"ח ט"ז). "תתיר צרורה" – הסר את הכבלים מעל עדת ישראל הצרורה בגלות. צרורה – קשורה בחבלי הגלות. אנא בגבורתך שחרר את ע"י מכבלי גלותו. פרשנות נוספת: "צרורה" = עגונה. מטאפורה למצב ע"י שננטש בידי הקב"ה. "צרורות עד יום מותן, אלמנות חיות" (שמ"ב כ', ג'). מסורת להשוות יחסי האל וע"י ליחסי אישות. "קבל רינת עמך" – בקשה מהאל לקבל את התפילות והתחינות לגאולה. "שגבנו" – בגלות מצב העם הוא בזוי. בקשה לחזור להוד ולשגב של ימי גדולתו של העם. "טהרנו" – בקשה מהאל לטהר את העם מהסחי של הגלות. "נורא" – כינוי לאל.

בית שני – בקשה מן האל לרחם על העם

ש. מה מבינים? שיחה.

"נא" – בקשה. "גיבור" – כינוי לאל. "דורשי ייחודך" – כינוי לעם ישראל. מייחדים את שמו בקריאת "שמע ישראל ה' אלוהינו ה' אחד". "כבבת שמרם" – פניה לאל לשמור על ע"י כעל בבת עינו. בבת העין – האישון: "שמרני כאישון בת עין" (תה' י"ז, ח'). "ברכם, טהרם, רחמי צדקתך תמיד גמלם" – האל מתבקש לברך את העם, לטהרו, לגלות כלפיו את מידת הצדק והצדקה, לגמול עליהם טובות. זו שעת הגאולה.

בית שלישי – פניה לאל לנהל עדתו לארצה

ש. מה מבינים? שיחה.

"חסין" – כינוי לאל. "מי כמוך חסין יה" (תה' פ"ט ט'). "קדוש" – כינוי לאל. "והייתם קדושים כי קדוש אני" (ויקרא י"א מ"ד). "נהל" – "כרועה עדרו ירעה, יקבץ טלאים, ובחיקו ישא, עלות ינהל" (ישעיהו מ', י"א נבואת "נחמו נחמו עמי"). ביטוי ציורי לגאולה. דימויים רבים בתנ"ך ותפילה של יחסי האל והעם כרועה ועדרו. ינהל עדר = ינהיג את העם. "בנאות דשא ירביצני, על מי מנוחות ינהלני" (תה' כ"ג ב'). האל נקרא ברוב טובו להנהיג את עדתו – עם ישראל לא"י. "יחיד" – כינוי לאל. ביטוי לייחוד, "ה' אחד". "גאה" – כינוי לאל. גאווה כביטוי לעליונות אלוהים "אשירה לה' כי גאה גאה". "לעמך פנה" – הקשב לתפילות של עמך. "זוכרי קדושתך" – כינוי לעם ישראל. מזכירים בכל תפילת שמונה עשרה את קדושת ה' "קדוש, קדוש, קדוש" וכו'. ישראל זוכרים את קדושתך, ומבקשים ממך מחוייבות אליהם.

בית רביעי – תחינה לאל לשמוע את צעקת העם

ש. הבדלים בין הבית הזה לקודמים?

א.גוף ראשון רבים (מעט גם בבית הראשון). ב. צעקה מול רינה. הפייטן הוא חלק מן העם, שליח ציבור.

העם כמה לגאולה וצועק את זעקת הגאולה. "זכות הצעקה" – ברנר. הפייטן מאמין בכוח הצעקה לעורר את רחמי האל: "כי אם צעוק יצעק אלי, שמוע אשמע צעקתו" (שמות כ"ב,כ"ב – צעקת יתום מעונה). "יודע תעלומות" – כינוי לאל. יודע נסתרות. "הלא אלוהים יחקור זאת כי הוא יודע תעלומות" (תה' מ"ד, כ"ב). העם בגלות עסק רבות בחישובי קצין והבנת רמזים למועד הגאולה. מועד הגאולה הוא הסוד הגדול. רק אלוהים יודע מהו.

פירוש הרב קוק: השוועה = "הצימאון הנורא של הנשמה לאור אלוהי אמת מתוך השקיקה לאור הנעים לפאר חי העולמים. השוועה באה מתוך הכמיהה, מתוך פנית הנשמה אל הרוממות האלוהית העליונה". הצעקה = הנשמה "צועקת מתוך הרגשת המכאוב וצער המחשכים שהיא טבועה ושקועה בהם". יודע תעלומות – האל יודע בדיוק עד היכן מגיע הצימאון של כל נשמה, מה גודל תשוקתה, ומהם תהומות המחשכים שמהם בוקעת צעקתה. והוא יידע על פי השוועה והצעקה לקבל את התפילה ולהביא את הישועה. "ומשני הקולות הללו, מתוך השוועה ומתוך הצעקה, תבוא הישועה ע"י יודע תעלומות, המקבל את השוועה מתוך גדולה ורוממות קדושת ערכה, ושומע את הצעקה תוך מרירותה ועינויה הנורא".

לסיכום – תפילה לאלוהים לשמוע את צעקת העם, לרחם עליו, לחלצו מן הגלות ולהביא את הגאולה.

כינויי האל – עוצמה וחסד. כינויי העם – מרמזים מדוע העם ראוי לחסד האל: נאמנותו, מסירותו.

משפט הסיום – "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד".

יש כאן אמירה: זו הייתה מטרת הפיוט. להודות ולברך את האל. המקור לפסוק זה:

הכהן הגדול היה אומר: אנא ה', חטאתי עוויתי פשעתי לפניך אני וביתי. אנא בשם. כפר נא.

כלומר – על ידי שימוש בשם כפר נא. וכאשר הוציא הכהן הגדול את השם המפורש מפיו היו כל העם והכהנים כורעים ומשתחווים ואומרים: ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד.

הפן הקבלי:

השיר מפענח את צופן הבריאה. כל אות מסמלת דרגה אחת מעשר הספירות שעליהן מושתתת הבריאה: כתר, חכמה, בינה, חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד, מלכות. השם של האלוהים אינו ידוע. הקבלה יודעת לגלות את הצופן, ומספר פיוטים ובתוכם זה, מגלים זאת באמצעות סדר האותיות בתוכו. באמצעות הפיוט מאמינים שניתן להפעיל את הצופן האלוהי, המעורר אותו לפעול למען הגאולה.

ש. מניין נובע החיבור לפיוט?

משיחיות, ציפיה לגאולה וכו' – טבוע במורשת היהודית. אין יהדות בלי זה. הציונות שואבת מתוך הציפיה. את מקום הציפיה לרחמים ולחסד האל – לקיחת האחריות בידינו. המקורות אותם מקורות, הולכים איתם למקומות שונים. חיבור רוחני ליסודות התרבות. היסוד הוא דתי, אך מובנו התרבותי – בידינו.

אמיר גלבוע כתב בצל השואה. העליבות של הגולה הגיעה לשיאה. שוועתנו וצעקתנו לא התקבלה. "נס לא קרה לנו". אין לנו ברירה אלא לקחת את גורלנו בידינו. אלוהים לא עוזר למי שלא עוזר בעצמו. אלוהים כלל לא נזכר בשירו. מה שיסייע זה הכוח, כוח הזרוע, הכוח הצבאי שלנו. "גדולת ימיננו". ידינו היו כבולות בכל תקופת הגלות, ועכשיו "התירו צרורת הקלע". מאותם יסודות, אותן  מילים, אותו טקסט, ומאותה צעקה על השואה והשוועה לגאולה, הוא מסיק מסקנות הפוכות.  

הרב קוק (עולת ראיה, פירוש ל"אנא בכוח"): "הפנים הנשמתי של כנסת ישראל הרי הוא מיוחד בגדולת קדושתו. ואם החיצוניות מסתירה, עד שפאר הקודש איננו נראה, הנה הרינה הקדושה, הבעת הקדושה, בשפה ברורה, בנעימה ונגינה, מוסיקלית, חודרת היא ומחשפת את היפי הטהור הפנימי, ומתגלה תכונתה הקדושה של נשמת האומה, השרויה בתוכיותו של כל יחיד ויחיד ביחידי בניה, בכליל גוני אורותיה המזהירים".

על פי פרשנותו, התפילה קוראת לקב"ה לגלות, באמצעות רינת ישראל, את היופי הפנימי שבו. "קבל רינת עמך, וגלה בטובך את פנימיות קדושת נשמתם, מתוך אותה ההופעה של רינת הקודש".

חביבה פדיה

אנא ברוך

אָנָּא בְּרֹךְ

אָנָּא בְּכֹחַ

תַּתִּיר נַפְשִׁי צְרוּרָה

אָנָּא גַּעְגּוּעִים וְהֶמְיָה

דְּרוּשִׁים לִי יוֹתֵר מִן הַקַּיָּם

שֶׁאֶכְסֹף

וּכְלוּם לֹא יָבוֹא

אֲבָל שֶׁלֹּא אַפְסִיק לְבַקֵּשׁ

אָנָּא הַחְזֵר בִּי מִלִּים שֶׁנָּתַתָּ בִּי פַּעַם טְהוֹרוֹת

וְאֹמַר

אָנָּא רַחֵם

הַיּוֹם הַיּוֹם וְלֹא מָחָר

אָנָּא בַּשֵּׂר שֶׁגַּם אִם אֶתְמַהְמֵהַּ

בּוֹא אָבוֹא

וּבַדְּבָרִים עַצְמִי אֶתֵּן אָנָּא

זְכֹר אוֹתִי

עַל אֲשֶׁר אִחַלְתִיךָ לִי וְלֹא

עַל אֲשֶׁר אָדָם אֲנִי וָמֵת

עַל אֲשֶׁר לֹא אֶרְאֶה אוֹתְךָ וָחַי

עַל אֲשֶׁר קִירוֹת הַגּוּף נֶפֶשׁ מַכָּה

רוֹצָה תֵּעָקֵר

מַכָּה עַצְמָהּ צוֹוַחַת

אָנָּא בָּרוּךְ

אָנָּא בָּרֵךְ אָנָּא

הָבֵן אוֹתִי שֶׁאֲנִי עֲרִירִית

שֶׁאֵין לִי לְמִי לְגַלּוֹת מַחֲלָתִי

שֶׁלֹּא הֵבַנְתִּי בַּזְּמַן שֶׁגּוּפִי הוּא אֲנִי

וּכְשֶׁהֵבַנְתִּי לֹא יָדַעְתִּי נַפְשִׁי

לֹא מָצָאתִי מוֹצָא לַבֶּכִי כִּי יַכֶּה

כִּי אֵין

אָנָּא הָבֵן אוֹתִי שֶׁאֲנִי צְרִיכָה קְצָת זְמַן

לְחַשֵּׁב אֶת סִכּוּיֵי הַפְּרִיחָה

אִם יֵשָּׁם עוֹד

וְשֶׁאֲנִי מֵאֵימָה נוֹבֶלֶת

וּבֹקֶר לְבֹקֶר מְקִיאָה

וְלַיְלָה לְלַיְלָה יְאַיֵּם גַּעַת

וְדַעַת שְׁאוֹל לַשְּׁאוֹל יַגִּיעַ

וְאֵין לִי סִכּוּי עוֹד לִבְרֹא מִלִּים בְּצַלְּמִי וּבְדָמִי

וְלָתֵת בָּהֶם נְשָׁמָה

אַחַת שָׁאַלְתִּי אוֹתָהּ אֲבַקֵּשׁ

שִׁבְתְּךָ בִּי תִּתְּךָ נְשָׁמָה

אַחַת בָּכִיתִי בְּזָכְרִי אוֹתִי

שֶׁאָז כְּשֶׁהִתְפַּלַּלְתִּי מְאוּם לֹא חָסַרְתִּי

וְעַתָּה שֶׁכְּלוּם לֹא אֹבֶה

הַכֹּל בִּי נִרְמָס אָנָּא חֹן אוֹתִי וְרַחֵם

בָּרְכֵם יָמַי טַהֲרֵם

כְּבַת גַּדְּלֵם בּוֹכָה עֲלֵי בָּבַת

אָנָּא אִם תּוּכַל

הבדל משמעותי – שיר אישי, תפילה אישית, נשית. רכה, מבקשת רוך. מסיימת בתחינה – "אנא, אם תוכל". לא דורשת.

בפיוט המקורי – המדבר הוא המתפלל והוא פונה לאלוהיו; שיר של התקופה הדתית. בשירו של אמיר גלבוע המדבר הוא האיש המבקש נקמה, והוא פונה לעמו; שיר של התקופה הלאומית, תקופת השואה והתקומה. בשירו של אלישע פורת המדבר הוא האוהב הפונה לאהובתו; תקופה אישית, רומנטית. שירה של חביבה פדיה מסמן רנסנס – פניה מחודשת לאלוהים, אבל ממקום אחר, אישי.

לקרוא את הסברו של עובדיה חממה על הלחנת "ברוך שם כבוד" וגו'.

להשמיע עובדיה חממה: "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד".