כאשר הנהיג נתניהו, בהיותו שר האוצר, מדיניות שהיטיבה בעליל עם החזקים שבחזקים, ליוותה את מדיניותו תיאוריה, שכאשר מחזקים את החזקים, הם מעלים את כל החברה כלפי מעלה, ולכן מדיניות זו תיטיב עם הכל. המציאות, כידוע, הפריכה את התיאוריה. החזקים התחזקו, החלשים נחלשו, הפערים גדלו. היום, על פי כל המדדים הבינלאומיים, ישראל – אוי לבושה, היא המדינה המפגרת ביותר במערב, בכל הקשור לפערים, לאי שוויון, לפערי שכר ולפערים בחינוך.
בשעה שנכתבות שורות אלו, לא ידוע עדיין האם תפתח שביתה כללית. אולם דומה שההסתדרות הולכת בעקבות מדיניות נתניהו. כאשר ההסתדרות נאבקת למען העלאת שכר שווה לכולם, למי שמשתכר פחות משכר מינימום ולמי שמשתכר למעלה מ-100,000 ש"ח, היא לכאורה מחזקת את כולם, והחזקים מעלים עמם את החלשים, אך למעשה היא, דווקא היא, מעמיקה את הפערים, מעמיקה את אי השוויון וכך פוגעת בחלשים.
האם ראוי להשבית את המשק כולו, על מנת שמנהל מחלקת הלב ב"סורוקה" לא ירוויח "רק" 110,000 ₪, אלא 121,550 ₪? האם ראוי להיאבק למען המטרה הנעלה, ששכרו של נתב בנמל אשדוד יעלה מ-65,000 ₪ לכ-72,000 ₪? או ששכרו של היועץ המשפטי למשרד התמ"ת יקפוץ ל-112,000 ₪ לחודש?
הרי, בסופו של דבר, המשאבים הנדרשים להגדלה של שכר הבכירים, יכלו לפרנס הרבה מאוד משפחות, ששכרן זעום, וגם אחרי תוספת של 10.5% יהיה עליהן להתאמץ מאוד כדי לגמור את החודש. בשם איזה צדק חברתי תובעת ההסתדרות תוספת אחידה בשכר לכל העובדים במגזר הציבורי? צדק חברתי ואי שוויון הם תרתי דסתרי. פעולה המגדילה את הפערים, היא עוול חברתי. שביתה למען הגדלת הפערים, אינה שביתה צודקת. ההסתדרות הכללית, שבחנוכה הקרוב ימלאו 90 שנים להקמתה, לא נוסדה כדי לייצג את החזקים שבין השכירים, אלא כדי לקדם סולידריות חברתית, צדק ושוויון.
על ההסתדרות לשנות את גישתה – עליה לדרוש עליית שכר מדורגת: העלאת שכר משמעותית יותר לבעלי שכר נמוך ופחותה – לבעלי שכר גבוה. מן הראוי שמי שמשתכרים שכר מינימום ייהנו מתוספת שכר גבוהה יותר, למשל של 20%. ומי שמשתכרים למעלה מ-10,000 ₪ ייהנו מתוספת של 7.5%. ומי ששכרם הוא למעלה מ-20,000 ₪ - שכרם יגדל ב-5% וכן הלאה. מאבק כזה, יקדם את הצדק החברתי והשוויון בחברה הישראלית, יעלה פחות לקופת המדינה ויהיה הרבה יותר קשה לממשלה להתנגד לו, ולכן הוא יוכל לחסוך את הנזקים הכלכליים והחברתיים של השביתה.
* BSH
בבלוג זה
בכל הבלוגים
