הבלוג של אורי הייטנר

שאלת השאלות בעקבות תבוסתו של אובמה בבחירות לקונגרס, בעבורנו הישראלים, היא האם יחול שינוי במדיניות החוץ שלו וביחסו לישראל.

כדי לבחון את הסוגיה, עלינו לברר האם מפלתו של אובמה נובעת ממדיניות החוץ שלו.

הגישה המקובלת, היא שמדיניות החוץ אינה מהווה שיקול מהותי לבוחר האמריקאי. "זאת הכלכלה, טמבל", נהוג לצטט את סיסמת הבחירות המפורסמת של קלינטון. אמנם המרכיב המרכזי בהחלטתו של הבוחר האמריקאי הוא הכלכלה, אך גם מדיניות החוץ מהווה שיקול. הגורם המרכזי לנפילתו של קרטר בתום הקדנציה הראשונה שלו, היה תחושת ההשפלה של האמריקאים, בגין חוסר האונים בהתמודדותו של קרטר עם משבר בני הערובה בשגרירות האמריקאית באיראן.

במקרה של אובמה, אכן הגורם לתבוסה היה הצבעת מחאה בגין המצב הכלכלי הקשה והאבטלה הגואה בארה"ב.

מדוע מחו האזרחים האמריקאים? הרי המשבר לא נוצר תחת ממשלו של אובמה. אובמה ירש משבר קשה – פרי באושים של הדרך המנוגדת לדרכו. מדיניותו של אובמה – התערבות של הממשל הפדראלי בכלכלה והזרמת כסף רב למשק, הצילה את כלכלת ארה"ב והעולם מקטסטרופה. ואם ההצבעה היא אידיאולוגית, עקרונית – נגד עצם המעורבות הממשלתית, הרי יש לזכור שדווקא בוש, בשלהי כהונתו, הקדים את אובמה ונקט בדרך זו כאמצעי חירום למנוע קריסה.

הצבעת המחאה נגד אובמה, בגין המצב הכלכלי, אינה צודקת. מדוע, אם כן, הבוחר נהג כך? סיבה אחת לכך היא הנטיה הטבעית להצביע נגד השלטון כשהמצב רע. הבוחר רואה שמצבו האישי קשה ומצב האומה קשה, ובאופן טבעי הוא מאשים את השלטון. סיבה שניה, היא הציפיות המוגזמות, הבלתי הגיוניות ובלתי אפשריות, שנתלו באובמה עם היבחרו, וכגודל הציפיות – גודל האכזבה. על כך ניתן להוסיף את ההסתה הדמגוגית הפרועה של הגורמים הרדיקאליים מ"מסיבת התה" נגד אובמה, שנפלה על אוזנים קשובות דווקא בקרב השכבות החלשות, שתינזקנה יותר מכל אם האידיאולוגיה של "מסיבת התה" תיושם.

במצב החדש, יתקשה אובמה בניסיונו לבצע רפורמות חברתיות, דוגמת הרפורמה ההיסטורית של ביטוח הבריאות לאזרחי ארה"ב; רפורמות שעשויות לקרב את ארה"ב למדינת רווחה. אם כך יהיה, אזרחי ארה"ב יהיו הנפגעים הישירים מן התוצאות.

מאחר ותבוסתו של אובמה אינה נובעת ממדיניות החוץ שלו, סביר להניח שהיא לא תגרום לשינוי בדרכו. יתכן שהיא תאלץ אותו לשנות סדר עדיפויות ולהקדיש יותר לענייני פנים ולמתן את מעורבותו האישית במזה"ת, אך היא לא תשנה את הכיוון.

מה שעשוי להשפיע על אובמה לשנות כיוון, הוא דווקא אירוע אחר שארע השבוע – גל הטרור. אמנם מתקפת הטרור לא צלחה, אך האם רק הצלחה לטרור האסלאמי, כמו אירועי 11 בספטמבר 2001, עשויה להפיל לאובמה את האסימון?

אירועי 11.9 הם האירוע המכונן בתקופת נשיאותו של ג'ורג' וו. בוש. מלכתחילה, בוש לא העניק חשיבות רבה למדיניות חוץ. זכור הראיון המביך עמו, ערב ניצחונו, בו גילה בורות תהומית בנוגע למתרחש בעולם. גישתו הבסיסית הייתה בדלנית, כפי שלא הייתה בארה"ב מאז מלה"ע השניה. באשר לישראל – ניצחונו של בוש על אל גור עורר חרדה גדולה בישראל, אם בשל זכר תקופת נשיאותו של בוש האב, שלא התאפיינה בגישה אוהדת לישראל, אם לנקוט לשון המעטה, ואם בשל הקשרים העסקיים של משפ' בוש עם סעודיה.

מתקפת הטרור, חודשים אחדים לאחר תחילת כהונתו, הביאה את בוש להבנת האיום האסלאמי על האנושות, ולמאבק נחוש, גם אם לא חף משגיאות, בציר הרשע. ובאופן טבעי, שמי שנלחם ברשע, הוא ידיד ישראל.

סביר להניח שאילו הצליחה מתקפת הטרור של השבוע שעבר, גם אובמה היה מבין את המצב ומשנה את דרכו. האם רק מאות או אלפי הרוגים יזיזו את אובמה, או שביכולתו להבין גם את הפוטנציאל בפיגועים שנכשלו, כדי לשנות את דרכו?

יש להבין, שאובמה אינו עוין את ישראל, והטענה שהוא אנטישמי מגוחכת. הבעיה של אובמה היא טעותו הנוראית בהבנת האיום האסלאמי. מאז היטלר, לא היה איום כה גדול על האנושות התרבותית, כמו האיום של הקנאות האסלאמית הג'יהאדיסטית. כדי להתמודד עם האיום הזה, מן הראוי שמנהיג העולם החופשי יהיה מן הזן של צ'רצ'יל. לאובמה – מנהיג כריזמטי ומוכשר, יש הפוטנציאל הצ'רצ'ילי. הבעיה היא, שבשל פנטזיה משיחית מגלומנית שלו, להיות האיש שיביא לפיוס היסטורי בין ארה"ב לעולם המוסלמי, הוא בחר להיות צ'מברליין. במקום שיש בו צ'מברליין, יש צ'כוסלובקיה. במשחק הזה, ישראל היא צ'כוסלובקיה. זה הגורם למדיניותו של אובמה כלפי ישראל.

האם ה-כמעט מגה פיגועים יגרמו לאובמה להבין את טעותו ולתקן את דרכו? אף שפה ושם היו לאובמה ניצוצות של התפכחות, כמו נאומו החשוב בטקס קבלת פרס נובל לשלום, באופן כללי הוא דבק בדרכו, חרף כישלונה החרוץ, שבא לידי ביטוי בקריאת התגר ובצפצוף הבוטה על ארה"ב, מצד ציר הרשע - איראן, צפון קוריאה, סוריה וארגוני הטרור.

תבוסתו של אובמה בבחירות האמצע היא הזדמנות בעבורו לחשבון נפש של דרכו הנשיאותית עד כה. מתקפת הטרור האחרונה, אף שכשלה, עשויה לאותת לו שעליו לשנות את הדרך.

יש לקוות שבפרק ב' של כהונתו, הוא ינהג אחרת מכפי שנהג בפרק א'.

****

ועוד שתי הערות בשולי הבחירות לקונגרס האמריקאי.

* הנכס הגדול ביותר לאובמה הוא דווקא הצלחת המרים שביריביו; אנשי "מסיבת התה". אם ישתלטו אנשים אלה על המפלגה הרפובליקאית, ניצחונו של אובמה בבחירות הבאות לנשיאות מובטח. רק זהות מרכזית, מתונה ושקולה של המפלגה הרפובליקאית, תאפשר לה להוות אלטרנטיבה לאובמה.

* במקביל לבחירות, נערכו משאלי עם בנושאים שונים במדינות שונות בארה"ב - לתשומת לבם של מתנגדי חוק משאל העם, המשתמשים בטענה ההזויה שמשאלי עם אינם הולמים משטרים דמוקרטיים.

* BSH