מרכז "יובלים" - קורס מובילי קבלות שבת
ג' כסלו תשע"א 10.11.10
ברקע – האזנה ל"שלוה".
סבב קצר – משוב על התצפית שערכנו בקבלת שבת של אילת השחר.
קביעת מועד המפגש האחרון.
חלק א' – סדנה של בוג'ה: השבת בקיבוץ ובהתיישבות העובדת.
* הסבר על קורס "הקהילה במעגל השנה".
חלק ב'
מי ראוי לשבת במשתה שבתך
עיון בשיר שבת של שלונסקי
(מבוסס על מחקר שערכתי. המעוניינים – בדואל.)
האזנה לשיר (הגירסה המושרת):
ש. איזה מין שיר זה? איך הייתם מגדירים אותו?
(דתי, אמוני, משיחי, חזרה בתשובה, תפילה).
שלונסקי – מפ"ם. שמאל. מתרגם האינטרנציונל.
(2) קוּם הִתְנַעֵרָה עַם חֵלֵכָה עַם עֲבָדִים וּמְזֵי רָעָב אֵש הנְקָמוֹת הַלַּב לִחֵכַה לִקְרַאת אוֹיַב הִכּוֹן לַקְרָב.
עוֹלָם יָשָן עָדֵי הַיְּסוֹד נַחְרִימָה מִגַּב כָּפוּף נִפְרוֹק הָעוֹל אֶת עוֹלָמֵנוּ אָז נָקִּימָה לֹא כְלוּם מִתְמוֹל, מָחָר – הַכֹּל.
זֶה יִהְיֶה קְרַב אַחֲרוֹן בְּמִלְחֶמֶת עוֹלָם עִם הָאִינְטֶרְנָצְיוֹנַל יַעוֹר, יִשְגָב אָדָם.
נחרימה ולא נחריבה. חרם = השמדה (עכן וכו'). עם מה ישגב אדם? לא ב"כל כתבי" (המנון!) איך להסביר הפער?
(3) קרועים אנו / בלואים אנו / לכבוד יום טוב נעד טלאי על גבי טלאי. / הללויה / הללויה / הללוהו עד בלי די. // והלב קרוע ויחף / והלב ירון-יריע מני כאב. / והלב קרוע ויחף / והלב ירון בכאב. // רעבים אנו צמאים אנו / לכבוד יום-טוב נקדש על לחם צר. / הללויה / הללויה / הללו מן המצר. // והלב פרוע ורעב / והלב ירון-יריע מני כאב. / והלב קרוע ויחף / והלב ירון בכאב...
3 רבדים: פיסי (עוני, רעב), נפשי (קריעה בין הגעגוע לבית ההורים בגולה להוויה החלוצית בא"י), רוחני (דת וחילוניות). ועם הכל – התרוממות רוח. הלב ירון. הללויה.
בהמשך מדבר בפירוש על כך שנריע אל "אל-בל-נדע-מה-שמו-הוא", ולמרות שנאכל "הא לחמא עניא" יש בשיר ממש אקסטזה של גאולה.
הבית האחרון:
(4) נתהוללה / נתחוללה / נשתוללה / אמן סלה! // בסחרחורת / לב שיכורת / כציפורת / אל האש. // מי שיש לו / מי שאין לו / פתח את פיהו / יין תן לו. // הולו חולו / צער גולו / הללויה / לב יחף!
ההורה – דבקות חסידית.
רקע ל"עטוף נא אל שדי": עליה שלישית. גדוד העבודה. עין חרוד. "גלבוע" – "באהלינו".
לקרוא את השיר:
(5) עטף-נא אל –שדי את נפשי בטלית
וזמר בקול: בואי כלה!
הו אשתי היפה הדליקי הנרות
ולקידוש הכיני החלה.
הלילה כבר ברך על נרות שבתו
ולבנה לקידוש מוטלת.
היום אני רוצה בשובי הביתה
לנשק המזוזה בדלת.
ארובות הספינה כבר חדלו עשנן.
כבר חדלה את בכיה סירנה.
שמי-שבת ישחו על ארצי נופשת
כסבתא על צאינה וראינה.
כי שבעה הם ימים ימות השבוע
ושבעה יש קנים למנורה.
ומי אשר הדליק המנורה בנפש
הוא יצק השמן לאורה.
הו צק נא השמן וראה כמה מזמור
פה הותז מגביע זהבך
על גגות על כבישים על חולות בארצי –
הן ידך ריבוני זו שפכה.
התזכור עת שרנו בספינות הנכרים
אנחנו העולים בשמך:
"... עת יהודים יבואו לארץ ישראל
מה-תרב במעונם השמחה".
האתה שכחת? וידך הן פרשה
מפרשים לספינה העולה.
אנחנו ראויים לשבת ראשונה
במשתה שבתך הגדולה.
עטף נא ריבוני גופנו בטלית
וזמר בקול: בואי כלה!
נשינו היפות תדלקנה הנרות
ואנו נקדש על חלה.
ש. מה אנו מבינים מן השיר? שיחה.
השיר – כולו תפילה. * אימוץ המורשת לתוך החלוציות. * הרקתה של המורשת מכלי לכלי. * מצווה דתית לסמל תרבותי / רוחני.
* כיבוש בכורתו של החלוץ בתוך עמו כממשיך ויורש ופורץ דרכים חדשות.
את נפשי בטלית. הגוף – חולצה כחולה, בגדי עבודה. "דת העבודה". אבל משהו חסר בנפש ("קצים בחלומות"). רוחניות יהודית בגוף החלוצי, המהפכני.
הטבע הארץ ישראלי רווי סמלים מסורתיים: "הלילה כבר ברך את נרות שבתו", "הלבנה לקידוש מוטלת" – קידוש שבת / קידוש לבנה. "צאנה וראינה" - ספר מדרשים עממי על פרשת השבוע, מיועד לנשים שלא ידעו עברית וחסרו השכלה תורנית. שם הספר הוא מתוך פסוק בשיר השירים: " "צְאֶנָה וּרְאֶינָה בְּנוֹת צִיּוֹן בַּמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה, בָּעֲטָרָה שֶׁעִטְּרָה לּוֹ אִמּוֹ בְּיוֹם חֲתֻנָּתוֹ, וּבְיוֹם שִׂמְחַת לִבּוֹ".
קידוש החולין. לא מהפיכת אינטרנציונל (המבול) – מהפיכת המשכיות, רנסנס.
"כי שבעה..." – עימות כפול. בעד החולין - נגד יהדות רוחנית בלבד. יש גם ששת ימי המעשה. בעד הקדושה – נגד יהדות ללא רוחניות. יש גם שבת.
הימים הם שבעה – ששת ימי המעשה + שבת. כנגד המנורה, סמל הקדושה. המנורה – מיקשה אחת. כך גם השבוע. ששת ימי המעשה – תנאי לקדושה אמיתית. זאת המהפיכה הציונית.
מכאן השיר עובר למסר המשמעותי – החלוצים הם היום ממשיכי היהדות. הם המובילים – כמו בעבר הכוהנים, הלוויים, המלכים, הנביאים, תלמידי חכמים.
"הו צק נא..." – מי יצוק השמן? מי הם הכוהנים? מי עובדים היום את עבודת הבורא? – על שלושה דברים העולם עומד. העבודה – עבודת בית המקדש / מלאכה, עמל כפיים.
"וראה כמה מזמור" – מזמורי הלוויים / מזמורי תהילים.
"צק נא השמן" – במנורה. / על ראשי מלכים. "ויקח שמואל את פך השמן ויצק על ראשו".
"פה הותז" – כבישים וכו'. גדוד העבודה, החלוצים.
"ידך" = "אנחנו". אנחנו זרוע קודשך.
ש' מודע לבעייתיות – איך אלוהים יקבל זאת. הם? החילונים? המורדים? הוא מזכיר לו: "התזכור?", "האתה שכחת?" ... הרי "ידך פרשה מפרשים לספינה העולה". הציונות החלוצית היא ידך. אנחנו מגשימים את כמיהת הדורות. לכן, אנו החלוץ לפני המחנה. בשם העם. "בשמך".
"עת יהודים יבואו..." - השיר אותו מצטט שלונסקי, הוא השיר היידי "אויפן וועג שטייט א בוים". "על הדרך עץ עומד" - אין זה השיר הנודע של איציק מאנגר הקרוי בשם זה, אלא שיר העם היהודי הוותיק, שיר כמיהה לציון ,שמחברו עלום שם, ואיציק מאנגר שאל ממנו את שתי השורות הראשונות של שירו. המילים והלחן של שיר עם זה עברו מפה לאוזן מאז ימי ערש "חיבת ציון" והם עברו במסורת שבעל פה מדור לדור מבלי שנודע שם יוצריהם. נוסח השיר נמצא בעבודתי. היו לשיר תרגומים אחדים לעברית, שני הבתים הראשונים בתרגומו של לוינסון: עַל הַשְּׁבִיל עֵץ עוֹמֵד / הוּא כָּפוּף, גִּבֵּעַ, / יְהוּדִי לְאֶרֶץ-יִשְׂרָאֵל / בִּדְמָעוֹת נוֹסֵעַ. // אֱלֹהֵי-אָבוֹת, / זְמַן מִנְחָה הִגִּיעַ, / לִכְשֶׁנָּבוֹא לְאֶרֶץ-יִשְׂרָאֵל / נַעֲלֹז וְנָרִיעַ.
"משתה שבתך" – משתה הצדיקים לאחר הגאולה. לוויתן ושור הבר. להשוואה – "אנו נושאים לפידים" – "מעיינות האורות הגנוזים גלינו". אנחנו מביאים את הגאולה, לא בנסים אלא במעשים.
"השבת הגדולה" – משתה הגאולה. אחרית הימים. תכלית ההיסטוריה. אנחנו ראויים. לא הכוהנים, לא תלמידי חכמים.
עטוף... גופנו בטלית – גוף ראשון רבים. קודם העלה את הגעגוע האישי שלו, את החסך. כעת, מרשה לעצמו לדבר בשם "האנחנו", הקולקטיב. כעת, מפויס ושלם עם עצמו, אין לו בעיה לחזור ולעטוף גם את הגוף בטלית.
מירוץ השליחים של העם היהודי:
פרקי אבות נפתחים במשפט: (6) "משה קיבל תורה מסיני, ומסרה ליהושע, ויהושע לשופטים, ושופטים לנביאים, ונביאים מסרוה לאנשי כנסת הגדולה".
השיר "עמל" - בחלקו הראשון של השיר, מבטא שלונסקי את הקושי של אותם אברכי משי שהיו לחלוצים להרגיל את ידיהם הענוגות "כף יד לנו קטנה ואצבעות חמש לה (התכתבות עם שיר השירים "אחות לנו קטנה ושדיים אין לה") / אצבעות-שעווה דקות להישבר". והידיים הללו לוקחות על עצמן את מלאכת העמל, עמוסת סימני הקריאה: "הלום באדיר דופק אדם! גדלנה פרא צפרנים! אנו הולכים אלי עמל!". אך הוא תמה: "מה יעשה לאצבעות הענוגות?".
כדי להתגבר על הקושי הזה, יש צורך באמונה גדולה במשמעות הקושי. שלונסקי עושה זאת בבתיו האחרים של השיר, כאשר עבודתו מתוארת כקדושה. "הו זעה! הו אגלי ברכה היורדים ממצחי הגבוה / כטל משמים טהורים". הזיעה אינה הפרשות גוף מצחינות, אלא הן מימוש התפילה לטל משמים על ארץ ישראל. והטל הזה מרווה את אדמת הגלבוע ובכך שם לאל את הקללה שקולל הגלבוע בקינת דוד על שאול: "הֲרֵי בָגִּלְבּוֹעַ אַל-טַל וְאַל-מָטָר עֲלֵיכֶם".
הבית הרביעי: (7) הלבישיני אמא כשרה כתונת-פסים לתפארת / ועם שחרית הוביליני אלי עמל. // עוטפה ארצי אור כטלית / בתים ניצבו כטוטפות / וכרצועות-תפילין גולשים כבישים סללו כפים.
ש. לאילו דמויות מרמז הבית? יצחק – עקידה. "עם שחרית השכימני" וכו'. יוסף – כתונת פסים. מה משותף ליוסף ויצחק? הבן הנבחר / קורבניות.
נכונות המשורר להקריב ולסבול, אך תביעה להכרה בו כבחיר הבנים.
טבע וסמלים מסורתיים – עוטפה ארצי אור כטלית. בתים = טוטפות. כבישים = רצועות.
מתלמידי חכמים לחלוצים:
יריב בן אהרון – (*) "סימן ההיכר של הציונות המגשימה, בהופעתו של טיפוס יהודי חדש – החלוץ. מי היו הקבוצות היוצרות תחת שעבוד מלכויות החל לצמוח התלמיד- חכם טיפוס יהודי חדש שעולמה של תורה הוא עולמו. הוא שהפך לאורך הגלויות ועוד בפרוש תקופת הבית השני בארץ, לאידיאל האנושי בעם היהודי.
המהפכה, שהעבירה את הבכורה מן הכוהנים והנביאים לתלמידי החכמים, לא הייתה עמוקה פחות מאשר המהפכה, שהעלתה את החלוצים במקום תלמידי החכמים... נתרכז במהפכה, שאותה אנו חיים – המהפכה החלוצית.
ההשוואה בין החלוצים לתלמידי החכמים בעייתית. אלו הן שתי תופעות יהודיות, שקשה למדוד אותן אהדדי בגלל משך קיומן השונה . תלמידי חכמים קיימים מתקופת הבית השני, ונדמה, שיש להם גם היום עדנה מחודשת, דווקא במדינת ישראל. החלוציות – תקופתה קצרה יותר. החלוציות הושפעה מתנועות נוער וזמרים מהפכניים, אך בהקשר היהודי הפנימי היא היורשת של תלמידי החכמים, במובן של הנעת תהליכים, בריאת דפוסים ומושגים ויצירת המפנה בהיסטוריה היהודית, שאנו חלק ממנה – אבל היא גם מגלמת בתוכה את משברי ההגשמה הציונית, ותקוותיה לעתיד. קבוצה יוצרת או מנהיגה היא, קודם לכל, קבוצה משרתת את עמה".
(9) "רבי פתח אוצרות בשני בצורת, אמר: יכנסו בעלי מקרא, בעלי משנה, בעלי גמרא, בעלי הלכה, בעלי אגדה, אבל עמי הארץ אל יכנסו" (בבא בתרא).
אליטה משרתת, אך כאשר צריך להציל מעטים – הם הראויים לכך, כדי להבטיח את קיום העם. דברים דומים לחלוטין – טבנקין, שהיה אנטי אליטיסט, אך בנוגע לסרטיפיקטים (1935):
(10) טבנקין: "מהי אמת המידה שלפיה נבור ונבחר? הנשקיף על כך כפילנתרופים, ונשים על כפות המאזניים רגשי הרחמים לאדם לסבל היהודי? הנבחר לפי נטיות הלב?... הסרטיפיקט הוא הענקה על חשבון רוב עצום. תנועתנו היא, איפוא, מבחינה אובייקטיבית בעלת זכויות מיוחדות. אבל האם בצדק? אנו רואים את העלייה כשלב בתהליך ההיסטורי של שיבת בנים לגבולם – להיותם עם עובד... הרי יש לחלק את הסרטיפיקטים לאלה שעברו את כור ההכשרה... אין הגירה הופכת מאליה להתיישבות... אנו מצווים להעביר את המוכשרים להכות שורש בארץ, וההעברה עצמה צריכה להתנהל בדרך שתאפשר עוד עליה חדשה בעתיד... יעלו אלה המגבירים את אפשרויות העליה".
(11) פרקי אבות: "כך היא דרכה של תורה: פת במלח תאכל, ומים במשורה תשתה, ועל הארץ תישן וחיי צער תחיה ובתורה אתה עמל; אל תבקש גדולה לעצמך ואל תחמוד כבוד. יותר מלימודך עשה; ואל תתאווה לשולחנם של מלכים, ששולחנך גדול משולחנם וכתרך גדול מכתרם. ונאמן הוא בעל מלאכתך, שישלם לך שכר פעולתך. גדולה תורה יותר מן הכהונה ומן המלכות".
הדמיון המהותי בין טקסט זה ל"קרועים אנו" – למרות העוני והסבל, הללויה, "הלב ירון" וכו' – בשל האמונה במשמעות מעשיהם.
הרבה טקסטים של שלונסקי עסקו בנבואה, ודרך הנביאים – בחבריו ובו, שהזדהו מאוד עם הנביאים. למשל, "התגלות", המתכתב עם הטקסט התנ"כי, שמ"א ג':
(12) "א וְהַנַּעַר שְׁמוּאֵל מְשָׁרֵת אֶת-יְהוָה לִפְנֵי עֵלִי וּדְבַר-יְהוָה הָיָה יָקָר בַּיָּמִים הָהֵם אֵין חָזוֹן נִפְרָץ. {ס} ב וַיְהִי בַּיּוֹם הַהוּא וְעֵלִי שֹׁכֵב בִּמְקוֹמוֹ וְעֵינָו הֵחֵלּוּ כֵהוֹת לֹא יוּכַל לִרְאוֹת. ג וְנֵר אֱלֹהִים טֶרֶם יִכְבֶּה וּשְׁמוּאֵל שֹׁכֵב בְּהֵיכַל יְהוָה אֲשֶׁר-שָׁם אֲרוֹן אֱלֹהִים. {פ} ד וַיִּקְרָא יְהוָה אֶל-שְׁמוּאֵל וַיֹּאמֶר הִנֵּנִי. ה וַיָּרָץ אֶל-עֵלִי וַיֹּאמֶר הִנְנִי כִּי-קָרָאתָ לִּי וַיֹּאמֶר לֹא-קָרָאתִי שׁוּב שְׁכָב וַיֵּלֶךְ וַיִּשְׁכָּב. {ס} ו וַיֹּסֶף יְהוָה קְרֹא עוֹד שְׁמוּאֵל וַיָּקָם שְׁמוּאֵל וַיֵּלֶךְ אֶל-עֵלִי וַיֹּאמֶר הִנְנִי כִּי קָרָאתָ לִי וַיֹּאמֶר לֹא-קָרָאתִי בְנִי שׁוּב שְׁכָב. ז וּשְׁמוּאֵל טֶרֶם יָדַע אֶת-יְהוָה וְטֶרֶם יִגָּלֶה אֵלָיו דְּבַר-יְהוָה. ח וַיֹּסֶף יְהוָה קְרֹא-שְׁמוּאֵל בַּשְּׁלִישִׁת וַיָּקָם וַיֵּלֶךְ אֶל-עֵלִי וַיֹּאמֶר הִנְנִי כִּי קָרָאתָ לִי וַיָּבֶן עֵלִי כִּי יְהוָה קֹרֵא לַנָּעַר. ט וַיֹּאמֶר עֵלִי לִשְׁמוּאֵל לֵךְ שְׁכָב וְהָיָה אִם-יִקְרָא אֵלֶיךָ וְאָמַרְתָּ דַּבֵּר יְהוָה כִּי שֹׁמֵעַ עַבְדֶּךָ וַיֵּלֶךְ שְׁמוּאֵל וַיִּשְׁכַּב בִּמְקוֹמוֹ. י וַיָּבֹא יְהוָה וַיִּתְיַצַּב וַיִּקְרָא כְפַעַם-בְּפַעַם שְׁמוּאֵל שְׁמוּאֵל וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל דַּבֵּר כִּי שֹׁמֵעַ עַבְדֶּךָ".
המוטו לשיר הוא שלושה שברי פסוקים: "וְעֵלִי זָקֵן מְאֹד... וּבְנֵי עֵלִי בְּנֵי בְלִיָּעַל ... וְהַנַּעַר שְׁמוּאֵל מְשָׁרֵת אֶת-יְהוָה".
(13) התגלות: אי-מי קרא לי: שמע. / אי מי קרא בשמי. / מה? / מי? // עלי אמר: שוב שכב. / עלי אמר: לשווא. / עלי אמר: אין חזון, כי כהתה עיני. // אך שוב קורא לי: שמע. / אך שוב קורא בשמי. / איכה אען: הנני!? // חצות. עלי ישיש על יצועו יתיפח: / "בניי... הה בניי" / וכבר רובץ היקום בי, פצוע כשקיעה / בין פגרי-ענניי. // ידעתי הנה יבוא יהוה. / הנה יבוא וינשק פצעיכם בסער. / ועלי זקן מאוד. ובני עלי נבלים. / ואני עודי נער. // אך הנה שואג יקום / הנו כואב ורן / ובמזרח האדום אצבע ברק לי קוראה. // - דבר יהוה כי שומע עבדך.
בני עלי = המנהיגות היהודית הישנה. שמואל = המנהיגות החלוצית החדשה. נכונים למשימה, "כי שומע עבדך".
השיר הקודם ב"באוהלינו": (14) "על חלקת הרצפה אתצב לי ערום / וקושרה לי חמה עטרתה. / הדור ונאה ריבונו של עולם / הבשר החי שיצרת. // כי אתה יצרתו ואתה נפחת / בסנהו האדום את אשך. / אשרי יולדתו! קראוה כי תבוא / לסוכו בשמן המשחה. // אל תתפרי אמא ממשייך היקר / לגופי את כתונת-הפסים. / הביטי איך מרחיב הרוח נחיריו / מריחי כריח אגסים. // פתחתי הברז: הי רצדו על בשרי / סילוני הזהב למים. / טוב-טוב להשתכשך ולשתות כל נטף / כחלב מאלף שדיים. // ועל שולחן-העץ שבחדרי הקטון / כבר לחמי מחכה לגשתי. / האטול שתי ידי ואבצע שתי פרוסות / לברך המוציא עם אשתי? / נברך רעייתי את מוציא לחמנו / השומר בדחילו ורחימו / על שסה ועל רמח בגופנו היפה / לבל יחסר גם אחד חלילה. // לא יחסר גם אחד. יש נפש בבשר. / יש חמה ובראשי עטרתה! / הדור ונאה ריבונו של עולם / הבשר החי שיצרת".
הסנה – בחירת משה, שמן המשחה – דוד, אל תתפרי כתונת פסים – בחירת יוסף. שס"ה ורמ"ח איברים – יש גם נפש. גוף / נפש. חול / קודש.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
